ישנו בעל אתר קרניסטי (=דוגל אידאולוגית באכילת בשר) דתי שטוען דרך קבע שטבעונים דתיים נוהגים לסלף מקורות הלכתיים ויהודים אחרים כדי לעודד אנשים לעבור לטבעונות. כאן נראה דוגמא כיצד הוא עצמו מסלף את דברי ההלכה כדי לעודד אכילת בשר (אם כי סביר להניח שהוא עושה זאת מתוך בורות ולא מתוך כוונה לשקר במודע).
להלן הטענות של הקרניסט:
כדי להראות את שקריותן של הטענות יש לתת תחילה הקדמה קצרה למען אלו שאינם בקיאים בהלכה היהודית.
אף על פי שכל דבר שמוגדר כעבירה בהלכה הוא אסור, יש בכל זאת מדרג של חומרה בין עבירות שונות. מלבד היחס הפסיכולוגי השונה לעבירות בדרגות חומרה שונות יש להבדלים בדרגות החומרה גם משמעות הלכתית מעשית. אם אדם נמצא במצב שבו הוא חייב לעשות עבירה, אבל יש לו אפשרות לבחור בסוג העבירה שעליו לעבור, הוא חייב לבחור בעבירה בדרגת החומרה הנמוכה יותר.
כך למשל אדם שגווע ברעב וחייב מטעם פקוח נפש לאכול, אבל כל מה שיש לו לאכול זה או חזיר או פירות שהופרשו לתרומה שאסורים באכילה בימינו לכל אדם (ונניח שדי בכל אחת מהבחירות כדי להציל את חייו), הוא חייב לבחור מביניהם את המאכל שחומרת איסורו נמוכה יותר.
הדרוג של חומרת העברות בהלכה נקבע על פי שני שקולים עיקריים:
א. האם האיסור הוא מן התורה שבכתב (מדאורייתא) או שהוא נקבע על ידי חכמים (מדרבנן). איסורים מדאורייתא נחשבים חמורים יותר מאשר איסורים מדרבנן.
ב. במקרה של איסורים מדאורייתא חומרתם היחסית נקבעת לפי העונש שמוזכר עבורם בתורה, וזאת לפי המדרג הבא בסדר יורד של חומרה מן החמור ביותר ועד החמור פחות: סקילה, שריפה, הרג, חנק, כרת, מיתה בידי שמים, מלקות (ראה למשל כאן וכאן).
כעת נבחן את טענותיו של הקרניסט ונפריך אותן. הוא טוען שתי טענות:
1. "באוכל מן הצומח יש איסורים חמורים יותר מן האיסורים שבאוכל מן החי"
זהו שקר פשוט. אין באוכל מן הצומח איסורים חמורים יותר מן האיסורים שבאוכל מן החי. למעשה במשך 358 ימים בשנה האיסור החמור ביותר באוכל מן הצומח חמור הרבה פחות מן האיסור החמור ביותר באוכל מן החי, ורק במשך שבוע אחד האיסורים החמורים ביותר באוכל מן הצומח ומן החי שווים בחומרתם.
נפרט: איסורי האכילה החמורים ביותר הם מדרגת כרת, ויש בימינו רק שלושה איסורי אכילה כאלה (רמב"ם הלכות שגגות פרק א הלכה ז). שניים מן החי: איסור אכילת חֵלֶב (=חלקים מסויימים מהשומנים הפנימיים של הבהמה), ואיסור אכילת דם הנפש (=הדם היוצא מן הבהמה בעת השחיטה). שני אלו אסורים תמיד, ואילו איסור כרת היחיד באכילה מן הצומח הוא אכילת חמץ שאסורה רק בפסח.
בשאר ימות השנה מחוץ לחג הפסח האיסורים החמורים באוכל מן הצומח הקיימים היום הם מדרגת מלקות בלבד, למשל אכילת ערלה (=פרי העץ בשלוש השנים הראשונות לאחר שתילתו). בעבר בתקופת בית ראשון ושני היו איסורים באכילה מן הצומח שהיו בדרגת מיתה בידי שמיים (כגון אכילת תרומה או ביכורים על ידי מי שאינו כהן, או אכילת לחם ללא הפרשת חלה או אכילת טבל - מזון מן הצומח ללא הפרשת תרומה) אבל דרגה זו כזכור חמורה פחות מכרת, ובכל אופן איסורים אלו או שאינם נוהגים כלל היום (ביכורים) או שהם נוהגים כיום רק מדרבנן (כגון חלה טבל ותרומה) ולכן חומרתם היום נמוכה יותר אפילו מדרגת חומרת מלקות.
ואגב, יש להעיר שאיסור אכילת חֵלֶב הוא איסור מציאותי מאד. כל בשר של פרה, כבשה או עז שלא קיבל הכשר מן הסתם לא נוקה כהלכה מאותם השומנים האסורים (תהליך הקרוי ניקור) ומי שאוכל אותו עלול בהחלט לעבור על איסור אכילת חֵלֶב. יתר על כן בתחתית הדף הזה הבאתי סרטון שמראה שאפילו בבשר עם הכשר לפעמים נמצא חֵלֶב.
2. "אדם שגוי מכריח אותו לאכול חזיר או פירות שהופרשו לתרומה - מוטב שיאכל את החזיר ולא את התרומה"
להלן הטענות של הקרניסט:
 |
| צילום מסך מתאריך 2/11/2016 |
כדי להראות את שקריותן של הטענות יש לתת תחילה הקדמה קצרה למען אלו שאינם בקיאים בהלכה היהודית.
אף על פי שכל דבר שמוגדר כעבירה בהלכה הוא אסור, יש בכל זאת מדרג של חומרה בין עבירות שונות. מלבד היחס הפסיכולוגי השונה לעבירות בדרגות חומרה שונות יש להבדלים בדרגות החומרה גם משמעות הלכתית מעשית. אם אדם נמצא במצב שבו הוא חייב לעשות עבירה, אבל יש לו אפשרות לבחור בסוג העבירה שעליו לעבור, הוא חייב לבחור בעבירה בדרגת החומרה הנמוכה יותר.
כך למשל אדם שגווע ברעב וחייב מטעם פקוח נפש לאכול, אבל כל מה שיש לו לאכול זה או חזיר או פירות שהופרשו לתרומה שאסורים באכילה בימינו לכל אדם (ונניח שדי בכל אחת מהבחירות כדי להציל את חייו), הוא חייב לבחור מביניהם את המאכל שחומרת איסורו נמוכה יותר.
הדרוג של חומרת העברות בהלכה נקבע על פי שני שקולים עיקריים:
א. האם האיסור הוא מן התורה שבכתב (מדאורייתא) או שהוא נקבע על ידי חכמים (מדרבנן). איסורים מדאורייתא נחשבים חמורים יותר מאשר איסורים מדרבנן.
ב. במקרה של איסורים מדאורייתא חומרתם היחסית נקבעת לפי העונש שמוזכר עבורם בתורה, וזאת לפי המדרג הבא בסדר יורד של חומרה מן החמור ביותר ועד החמור פחות: סקילה, שריפה, הרג, חנק, כרת, מיתה בידי שמים, מלקות (ראה למשל כאן וכאן).
כעת נבחן את טענותיו של הקרניסט ונפריך אותן. הוא טוען שתי טענות:
1. "באוכל מן הצומח יש איסורים חמורים יותר מן האיסורים שבאוכל מן החי"
זהו שקר פשוט. אין באוכל מן הצומח איסורים חמורים יותר מן האיסורים שבאוכל מן החי. למעשה במשך 358 ימים בשנה האיסור החמור ביותר באוכל מן הצומח חמור הרבה פחות מן האיסור החמור ביותר באוכל מן החי, ורק במשך שבוע אחד האיסורים החמורים ביותר באוכל מן הצומח ומן החי שווים בחומרתם.
נפרט: איסורי האכילה החמורים ביותר הם מדרגת כרת, ויש בימינו רק שלושה איסורי אכילה כאלה (רמב"ם הלכות שגגות פרק א הלכה ז). שניים מן החי: איסור אכילת חֵלֶב (=חלקים מסויימים מהשומנים הפנימיים של הבהמה), ואיסור אכילת דם הנפש (=הדם היוצא מן הבהמה בעת השחיטה). שני אלו אסורים תמיד, ואילו איסור כרת היחיד באכילה מן הצומח הוא אכילת חמץ שאסורה רק בפסח.
בשאר ימות השנה מחוץ לחג הפסח האיסורים החמורים באוכל מן הצומח הקיימים היום הם מדרגת מלקות בלבד, למשל אכילת ערלה (=פרי העץ בשלוש השנים הראשונות לאחר שתילתו). בעבר בתקופת בית ראשון ושני היו איסורים באכילה מן הצומח שהיו בדרגת מיתה בידי שמיים (כגון אכילת תרומה או ביכורים על ידי מי שאינו כהן, או אכילת לחם ללא הפרשת חלה או אכילת טבל - מזון מן הצומח ללא הפרשת תרומה) אבל דרגה זו כזכור חמורה פחות מכרת, ובכל אופן איסורים אלו או שאינם נוהגים כלל היום (ביכורים) או שהם נוהגים כיום רק מדרבנן (כגון חלה טבל ותרומה) ולכן חומרתם היום נמוכה יותר אפילו מדרגת חומרת מלקות.
ואגב, יש להעיר שאיסור אכילת חֵלֶב הוא איסור מציאותי מאד. כל בשר של פרה, כבשה או עז שלא קיבל הכשר מן הסתם לא נוקה כהלכה מאותם השומנים האסורים (תהליך הקרוי ניקור) ומי שאוכל אותו עלול בהחלט לעבור על איסור אכילת חֵלֶב. יתר על כן בתחתית הדף הזה הבאתי סרטון שמראה שאפילו בבשר עם הכשר לפעמים נמצא חֵלֶב.
2. "אדם שגוי מכריח אותו לאכול חזיר או פירות שהופרשו לתרומה - מוטב שיאכל את החזיר ולא את התרומה"
גם טענה זו אינה נכונה היום. בעבר (בימי בית ראשון) כאשר דיני תרומה ומעשרות היו מדאורייתא אכן העונש על אכילת תרומה למי שאינו ראוי לכך (כלומר מי שאינו כהן או כהן טמא) היה מיתה בידי שמיים, בעוד שהעונש על אכילת חזיר הוא מלקות.
אבל בימינו כל החיוב בתרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן. כך היא דעת הרמב"ם (הלכות תרומות, סוף פרק א), וכך פסקו השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד שלא' ב', וכן לעניין הפרשת חלה ביו"ד שכב' א'), וכך נוהגים הלכה למעשה בימינו. אם כן בימינו מי שעומדת בפניו הבחירה הכפויה בין אכילת חזיר ובין אכילת תרומה, צריך בעצם לבחור בין איסור מדאורייתא של אכילת חזיר לאיסור מדרבנן של אכילת תרומה, ולכן יהיה חייב בימינו לבחור באכילת התרומה.
ניתן לראות שהקרניסט טען טענות שגויות אלו מתוך חוסר בקיאות מספקת במקורות היהדות לפי הציטוט הבא מדבריו במקום אחר באותו הדף:
כפי שאמרנו קודם, בניגוד לדברי הקרניסט, העונש המקורי על אכילת פרות וירקות שהם טבל ודאי (=שלא הופרשו מהם תרו"מ) אינו כרת אלא מיתה בידי שמיים, ובכל מקרה בימינו איסור אכילת טבל הוא מדרבנן בלבד. כך שבניגוד לדברי הקרניסט, מי שלא סומך על גופי הכשרות עדיף שיאכל רק פירות וירקות שאיסוריהם אינם אלא מדרבנן או ברמת מלקות לכל היותר (כגון אכילת פירות ערלה בזדון), מאשר שיאכל בשר שהאיסורים הטמונים בו יכולים להגיע גם לרמת כרת (במקרה של אכילת חֵלֶב של בהמה כשרה בזדון).
וכאן יש סרטון המראה כיצד לפעמים ניתן למצוא חֵלֶב בבשר שקיבל הכשר, עקב תקלה בהשגחה, כך שהעניין אינו תאורטי בלבד!
נסכם אם כן. זה אכן נכון שמזון צמחי אינו בהכרח תמיד כשר ומותר למאכל, אבל יש בהחלט סיבה טובה לראות את המזון הצמחי כ"כשר יותר" מאשר מזון מן החי, אפילו לפי נקודת המבט התאורטית שאימץ בעל הדף הקרניסט (כלומר השוואה בין דרגות החומרה המקסימליות של האיסורים הקיימים בשני סוגי המזון). מעבר לכך מנקודת מבט ראליסטית יותר יש סיבות נוספות לראות את המזון הצמחי כ"כשר יותר" מאשר מזון מן החי. אבל על כך נרחיב בפוסט אחר בעתיד.
אבל בימינו כל החיוב בתרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן. כך היא דעת הרמב"ם (הלכות תרומות, סוף פרק א), וכך פסקו השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד שלא' ב', וכן לעניין הפרשת חלה ביו"ד שכב' א'), וכך נוהגים הלכה למעשה בימינו. אם כן בימינו מי שעומדת בפניו הבחירה הכפויה בין אכילת חזיר ובין אכילת תרומה, צריך בעצם לבחור בין איסור מדאורייתא של אכילת חזיר לאיסור מדרבנן של אכילת תרומה, ולכן יהיה חייב בימינו לבחור באכילת התרומה.
ניתן לראות שהקרניסט טען טענות שגויות אלו מתוך חוסר בקיאות מספקת במקורות היהדות לפי הציטוט הבא מדבריו במקום אחר באותו הדף:
 |
| צילום מסך מתאריך 2/11/2016 |
כפי שאמרנו קודם, בניגוד לדברי הקרניסט, העונש המקורי על אכילת פרות וירקות שהם טבל ודאי (=שלא הופרשו מהם תרו"מ) אינו כרת אלא מיתה בידי שמיים, ובכל מקרה בימינו איסור אכילת טבל הוא מדרבנן בלבד. כך שבניגוד לדברי הקרניסט, מי שלא סומך על גופי הכשרות עדיף שיאכל רק פירות וירקות שאיסוריהם אינם אלא מדרבנן או ברמת מלקות לכל היותר (כגון אכילת פירות ערלה בזדון), מאשר שיאכל בשר שהאיסורים הטמונים בו יכולים להגיע גם לרמת כרת (במקרה של אכילת חֵלֶב של בהמה כשרה בזדון).
וכאן יש סרטון המראה כיצד לפעמים ניתן למצוא חֵלֶב בבשר שקיבל הכשר, עקב תקלה בהשגחה, כך שהעניין אינו תאורטי בלבד!
