יש אנשי דת מסויימים שמאשימים לפעמים טבעונים דתיים שבכך שהם טוענים שאכילת בשר אינה מוסרית, הם בעצם רומזים שהאל שהתיר אכילת בשר הוא גם לא מוסרי. וטענה זו חזקה אף יותר ביחס לחלק מהטבעונים הדתיים טוענים שגם ציווים מפורשים על אכילת בשר שמופיעים בדת כמו אכילת בשר קרבן פסח אינם מוסריים (אם כי יש להעיר במאמר מוסגר שאף אחד מציווים אלו לא תקף בימינו).
בפוסט זה נראה שהטענה אינה נכונה בהכרח. וזאת משתי סיבות:
א. המחשבה שחלק מהדברים שהדת מתירה, ואפילו חלק מהדברים שהדת מצווה, אינם מוסריים בקטגוריות אנושיות, היא תפישה רווחת אצל כל האנשים המאמינים, גם כאלו שאינם טבעונים.
ב. בתפישה דתית אמיתית האל נתפש כעומד מעבר לקטגוריות הטוב והרע האנושיות, ולכן גם אדם דתי שחושב שחלק מהיתרי ואיסורי הדת הם לא מוסריים לא יסיק מכך שהאל עצמו אינו מוסרי.
ראשית יש לשים לב שהבקורת הזו מופנית רק כלפי טבעונים דתיים. טבעונים שאינם דתיים כמובן עשויים לחשוב בלי שום בעיה שדמות האל הדתית אינה מוסרית ואין בכך שום סתירה פנימית בעמדתם, מאחר שהם בכל מקרה לא מאמינים בקיום האל או בכך שהאל, אם הוא קיים, הוא מוסרי בהכרח. אבל כאשר אדם דתי טוען שהיתרים או מצוות מסויימות בדת אינן מוסריות, נראה על פניו שמשתמע מדבריו שגם האל הוא לא מוסרי וזו לכאורה בעיה בתפישתו הדתית.
אלא שלמעשה זו אינה בעיה ייחודית לטבעוני הדתי.
הערת אגב: מאחר שאני יהודי, והבלוג פונה בעיקר ליהודים ישראלים, אז כל הטענות והדוגמאות שיובאו מכאן ואילך מתייחסות לדת היהודית, אבל ניתן להכליל אותן גם לשאר הדתות.
ראשית, ביחס לדברים שהתורה מתירה ודאי שאין איש שטוען שכל מה שהתורה התירה לעשות הוא בהכרח דבר מוסרי. ביהדות קיים מושג של "קדש עצמך במותר לך" ו"לפנים משורת הדין" שפרושן הוא שלפעמים מותר ואף רצוי לאדם להחמיר על עצמו מעבר לדרישות המינימום ההלכתיות. ומעבר לכך יש גם מושג של "נבל ברשות התורה", שפרושו שלפעמים אדם עשוי להתנהג כנבל אף על פי שאינו עובר על אף איסור תורה. כפי שאומר הרמב"ן בפרושו לתורה (ויקרא יט' ב'):
אבל כפי שאנו יודעים היום כמעט בכל התרבויות קיום יחסי מין עם הבת או האחות מאב נחשבים לדבר בלתי מוסרי ובגדר טאבו חמור. כך משתקף הדבר בפרוש הרמב"ן על מעשה בנות לוט ששכבו עם אביהן (בראשית יט' לב'):
א. לפי ההלכה מותר להחזיק בעבדים כנעניים, ולא עוד אלא שבעקרון נאמר עליהם בתורה (ויקרא כה): "(מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ", כלומר שאסור לשחררם (אלא באמצעות הערמות, כמו למשל אם צריך להשלים מניין ועל ידי שחרורו העבד הופך ליהודי שיכול להשלים מניין). אנחנו יודעים שרבים מגדולי האומה בתנ"ך ובתקופה התלמודית החזיקו בעבדים נכרים, ולמעשה היו יהודים דתיים בדרום ארצות הברית שהחזיקו בעבדים עד המאה ה19. היו אף רבנים אורתודוקסים בארצות הברית לפני מלחמת האזרחים שהגנו על מוסד העבדות שם בנימוקים דתיים.
והנה על אף כל זאת ברור שהיום מרבית היהודים הדתיים יסכימו שהחזקת אדם חף מפשע כעבד לכל חייו בניגוד לרצונו היא בודאי פשע מוסרי, ושחרורו של עבד כזה הוא בודאי מעשה ראוי מוסרית.
ב. לפי ההלכה אסור לחלל שבת כדי להציל גוי. ההיתר היחיד לעשות זאת הוא רק משום איבה, כלומר רק בשל החשש שאם לא נחלל שבת כדי להציל חיי גויים אז הם בתגובה גם כן לא יצילו חיי יהודים או גרוע מזה. וגם ההיתר הזה חל לכאורה רק על איסורים דרבנן ולא על איסורים מדאורייתא, והוא התחדש רק בדורות האחרונים. לפני כן המחשבה ההלכתית היתה שהגויים יבינו שרק על היהודים אפשר להחיל את הרעיון של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" שעומד ביסוד ההיתר לחלל שבת כדי להציל חיי יהודי, ולכן לא תתעורר אצלם איבה בגין זה.
ומאחר שההיתר הקיים הוא רק משום איבה, הרי לכאורה משתמע שבמקום שאין חשש כזה כגון באי בודד יחזור האיסור המקורי לתוקפו. כך למשל נדמיין את הסיטואציה הבאה: אתה (יהודי) והודי עובד אלילים, שהציל בעבר את חייך תוך סיכון עצמו, מוצאים את עצמכם נטושים לבד באי בודד באוקיינוס הארקטי ללא כל סיכוי סביר שמישהו ימצא אתכם אי פעם. שבת אחת ההודי נופל לתוך המים הקפואים וכמעט קופא למוות. הדרך היחידה להצילו היא לקושש עצים ולהדליק מדורה כדי לחמם אותו. אבל זהו איסור מדאורייתא, וכמו כן מאחר שאין איש רואה אתכם אז איש לא ידע לעולם שלא הצלת את חיי הגוי, ואם כן הנימוק של משום איבה אינו רלבנטי ומבחינה הלכתית יהיה אסור להדליק מדורה כדי להציל את חיי ההודי.
למרות כל זאת אני מעריך שרוב רובם של היהודים הדתיים בימינו יחשבו שזה בלתי מוסרי במצב כזה לא להציל את חייו של ההודי למרות האיסור הדתי הפורמלי על כך, והם יחללו שבת כדי להצילו.
ככלל דוגמאות אלו ואחרות מראות שיש השתנות של תפישות מוסריות ביחס לציווים ואיסורים בתורה גם בתוך עולמה של היהדות המאמינה בעקבות שינויים במציאות ובתפישות המוסריות הרווחות בכלל האנושות. באופן דומה יכולה להיות גם השתנות של התפישות המוסריות לגבי היתר אכילת בשר וחיוב הקרבת קרבנות. כך למשל אמר הרב קוק שאם וכאשר הריגת בעלי חיים לצורך אכילת בשר וכיו"ב תיתפש כבלתי מוסרית ע"י כלל האנושות, אז גם ניתן יהיה לבטל את הקרבנות מן החי ולהמיר אותם במנחות מן הצומח (מורה לנבוכי הדור י' יט').
אבל העיקר הוא אולי שמעבר לכך שראינו שדתיים רבים, גם כאלו שאינם טבעונים, חושבים שחלק מהיתרי וציווי ואיסורי התורה אינם מוסריים, הרי שהנקודה העיקרית היא שלשאלה זו (של מוסריות התורה) אין כל קשר לשאלת האם האל הוא מוסרי. וזאת מכיוון שלפי התפישה הדתית האמיתית האל הוא מעבר לטוב ולרע עפ"י הקטגוריות המוסריות האנושיות.כולנו יודעים הרי שהאל עושה לכאורה מדי יום מעשים גרועים הרבה יותר מבחינה מוסרית מאשר להתיר שחיטה של בעלי חיים או אפילו לצוות על שחיטה כזו. מדי שנה מתים בעולם מיליונים של אנשים, כולל תינוקות חפים מפשע, כתוצאה מאסונות טבע ומחלות שנגרמות על ידי האל. אם אדם כלשהו היה מחולל כמות כזו של סבל ומוות היינו רואים בו פושע מלחמה מן הסוג הגרוע ביותר.
התשובה הדתית לכך, עוד מימי ספר איוב, היא שהאל נמצא מעבר לקטגוריות הטוב והרע האנושיות, ואיננו מסוגלים להבין את דרכיו או לשפוט אותו מבחינה מוסרית. הקטגוריות המוסריות האנושיות פשוט לא חלות עליו. הקטגוריות הללו רלבנטיות רק עבורנו כבני אדם.
לכן, גם אם אדם דתי רואה בחלק מן הציוויים, שהוא מאמין שהגיעו מאת האל, דבר בלתי מוסרי הוא לא יסיק מכך שהאל עצמו אינו מוסרי, כי הקטגוריות הללו אינן תופשות כלל באל. וכמו אברהם אבינו בעקידת יצחק, אם הוא יקיים את הציוויים הללו זה לא בגלל שהוא חושב שהם מוסריים, אלא למרות שהוא חושב שהם לא מוסריים, וזאת בגלל שהוא מחוייב לציית לאל גם בניגוד לתפישתו המוסרית העצמית.
ובכל מקרה, לטבעוני היהודי הדתי בימינו אין כלל את הדילמה הזאת שעמדה בפני אברהם אבינו, כי בימינו אין כל ציווי הלכתי שמחייב אותו לאכול בשר. ובמה שנוגע לעצם ההיתר לאכול בשר (שהוא רק כנגד יצר הרע כמו היתר אשת יפת תואר) הוא נוהג בעצמו "קדש עצמך במותר לך".
בפוסט זה נראה שהטענה אינה נכונה בהכרח. וזאת משתי סיבות:
א. המחשבה שחלק מהדברים שהדת מתירה, ואפילו חלק מהדברים שהדת מצווה, אינם מוסריים בקטגוריות אנושיות, היא תפישה רווחת אצל כל האנשים המאמינים, גם כאלו שאינם טבעונים.
ב. בתפישה דתית אמיתית האל נתפש כעומד מעבר לקטגוריות הטוב והרע האנושיות, ולכן גם אדם דתי שחושב שחלק מהיתרי ואיסורי הדת הם לא מוסריים לא יסיק מכך שהאל עצמו אינו מוסרי.
 |
| מתוך עקידת יצחק של מנטנייה. באדיבות ויקימדיה. האם אברהם חשב שלשחוט את בנו זה דבר מוסרי או לא? |
אלא שלמעשה זו אינה בעיה ייחודית לטבעוני הדתי.
הערת אגב: מאחר שאני יהודי, והבלוג פונה בעיקר ליהודים ישראלים, אז כל הטענות והדוגמאות שיובאו מכאן ואילך מתייחסות לדת היהודית, אבל ניתן להכליל אותן גם לשאר הדתות.
ראשית, ביחס לדברים שהתורה מתירה ודאי שאין איש שטוען שכל מה שהתורה התירה לעשות הוא בהכרח דבר מוסרי. ביהדות קיים מושג של "קדש עצמך במותר לך" ו"לפנים משורת הדין" שפרושן הוא שלפעמים מותר ואף רצוי לאדם להחמיר על עצמו מעבר לדרישות המינימום ההלכתיות. ומעבר לכך יש גם מושג של "נבל ברשות התורה", שפרושו שלפעמים אדם עשוי להתנהג כנבל אף על פי שאינו עובר על אף איסור תורה. כפי שאומר הרמב"ן בפרושו לתורה (ויקרא יט' ב'):
[...] ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים.דוגמא בולטת לכך היא למשל האיסור לקיים יחסי מין עם הבת או אחות מאב. לפי ההלכה היהודית מותר ללא יהודי (ובעקבות כך גם לגר) לקיים יחסי מין ואף להתחתן עם בתו או עם אחותו מאביו, שכן התורה "הפקירה" את זרעם של הגויים ולכן קרבה דרך האב אינה נחשבת אצלם לקרבה. וכך אנו מוצאים לפי אחת הדעות במדרש שבני יעקב נשאו את אחיותיהם מאביהם (מדרש רבה פד' כא': "רבי יהודה אומר לאחיותיהם נשאו השבטים").
והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות [...]
אבל כפי שאנו יודעים היום כמעט בכל התרבויות קיום יחסי מין עם הבת או האחות מאב נחשבים לדבר בלתי מוסרי ובגדר טאבו חמור. כך משתקף הדבר בפרוש הרמב"ן על מעשה בנות לוט ששכבו עם אביהן (בראשית יט' לב'):
והנה היו צנועות ולא רצו לאמר לאביהם שישא אותן, כי בן נח מותר בבתו (סנהדרין נח:), או שהיה הדבר מכוער מאד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם, וכן רבותינו בהגדות מגנים את לוט מאד (נזיר כג)ואם תאמר שכל זה נוגע רק לדברים שמותרים על פי ההלכה, אבל דברים שההלכה מצווה עליהם באופן פוזיטיבי ודאי שאסור לאדם דתי לחשוב עליהם שהם אינם מוסריים הרי שגם זה אינו נכון, וניתן למצוא לכך דוגמאות רבות. נביא כאן רק שניים כאלו:
א. לפי ההלכה מותר להחזיק בעבדים כנעניים, ולא עוד אלא שבעקרון נאמר עליהם בתורה (ויקרא כה): "(מה) וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: (מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ", כלומר שאסור לשחררם (אלא באמצעות הערמות, כמו למשל אם צריך להשלים מניין ועל ידי שחרורו העבד הופך ליהודי שיכול להשלים מניין). אנחנו יודעים שרבים מגדולי האומה בתנ"ך ובתקופה התלמודית החזיקו בעבדים נכרים, ולמעשה היו יהודים דתיים בדרום ארצות הברית שהחזיקו בעבדים עד המאה ה19. היו אף רבנים אורתודוקסים בארצות הברית לפני מלחמת האזרחים שהגנו על מוסד העבדות שם בנימוקים דתיים.
והנה על אף כל זאת ברור שהיום מרבית היהודים הדתיים יסכימו שהחזקת אדם חף מפשע כעבד לכל חייו בניגוד לרצונו היא בודאי פשע מוסרי, ושחרורו של עבד כזה הוא בודאי מעשה ראוי מוסרית.
ב. לפי ההלכה אסור לחלל שבת כדי להציל גוי. ההיתר היחיד לעשות זאת הוא רק משום איבה, כלומר רק בשל החשש שאם לא נחלל שבת כדי להציל חיי גויים אז הם בתגובה גם כן לא יצילו חיי יהודים או גרוע מזה. וגם ההיתר הזה חל לכאורה רק על איסורים דרבנן ולא על איסורים מדאורייתא, והוא התחדש רק בדורות האחרונים. לפני כן המחשבה ההלכתית היתה שהגויים יבינו שרק על היהודים אפשר להחיל את הרעיון של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" שעומד ביסוד ההיתר לחלל שבת כדי להציל חיי יהודי, ולכן לא תתעורר אצלם איבה בגין זה.
ומאחר שההיתר הקיים הוא רק משום איבה, הרי לכאורה משתמע שבמקום שאין חשש כזה כגון באי בודד יחזור האיסור המקורי לתוקפו. כך למשל נדמיין את הסיטואציה הבאה: אתה (יהודי) והודי עובד אלילים, שהציל בעבר את חייך תוך סיכון עצמו, מוצאים את עצמכם נטושים לבד באי בודד באוקיינוס הארקטי ללא כל סיכוי סביר שמישהו ימצא אתכם אי פעם. שבת אחת ההודי נופל לתוך המים הקפואים וכמעט קופא למוות. הדרך היחידה להצילו היא לקושש עצים ולהדליק מדורה כדי לחמם אותו. אבל זהו איסור מדאורייתא, וכמו כן מאחר שאין איש רואה אתכם אז איש לא ידע לעולם שלא הצלת את חיי הגוי, ואם כן הנימוק של משום איבה אינו רלבנטי ומבחינה הלכתית יהיה אסור להדליק מדורה כדי להציל את חיי ההודי.
למרות כל זאת אני מעריך שרוב רובם של היהודים הדתיים בימינו יחשבו שזה בלתי מוסרי במצב כזה לא להציל את חייו של ההודי למרות האיסור הדתי הפורמלי על כך, והם יחללו שבת כדי להצילו.
ככלל דוגמאות אלו ואחרות מראות שיש השתנות של תפישות מוסריות ביחס לציווים ואיסורים בתורה גם בתוך עולמה של היהדות המאמינה בעקבות שינויים במציאות ובתפישות המוסריות הרווחות בכלל האנושות. באופן דומה יכולה להיות גם השתנות של התפישות המוסריות לגבי היתר אכילת בשר וחיוב הקרבת קרבנות. כך למשל אמר הרב קוק שאם וכאשר הריגת בעלי חיים לצורך אכילת בשר וכיו"ב תיתפש כבלתי מוסרית ע"י כלל האנושות, אז גם ניתן יהיה לבטל את הקרבנות מן החי ולהמיר אותם במנחות מן הצומח (מורה לנבוכי הדור י' יט').
אבל העיקר הוא אולי שמעבר לכך שראינו שדתיים רבים, גם כאלו שאינם טבעונים, חושבים שחלק מהיתרי וציווי ואיסורי התורה אינם מוסריים, הרי שהנקודה העיקרית היא שלשאלה זו (של מוסריות התורה) אין כל קשר לשאלת האם האל הוא מוסרי. וזאת מכיוון שלפי התפישה הדתית האמיתית האל הוא מעבר לטוב ולרע עפ"י הקטגוריות המוסריות האנושיות.כולנו יודעים הרי שהאל עושה לכאורה מדי יום מעשים גרועים הרבה יותר מבחינה מוסרית מאשר להתיר שחיטה של בעלי חיים או אפילו לצוות על שחיטה כזו. מדי שנה מתים בעולם מיליונים של אנשים, כולל תינוקות חפים מפשע, כתוצאה מאסונות טבע ומחלות שנגרמות על ידי האל. אם אדם כלשהו היה מחולל כמות כזו של סבל ומוות היינו רואים בו פושע מלחמה מן הסוג הגרוע ביותר.
התשובה הדתית לכך, עוד מימי ספר איוב, היא שהאל נמצא מעבר לקטגוריות הטוב והרע האנושיות, ואיננו מסוגלים להבין את דרכיו או לשפוט אותו מבחינה מוסרית. הקטגוריות המוסריות האנושיות פשוט לא חלות עליו. הקטגוריות הללו רלבנטיות רק עבורנו כבני אדם.
לכן, גם אם אדם דתי רואה בחלק מן הציוויים, שהוא מאמין שהגיעו מאת האל, דבר בלתי מוסרי הוא לא יסיק מכך שהאל עצמו אינו מוסרי, כי הקטגוריות הללו אינן תופשות כלל באל. וכמו אברהם אבינו בעקידת יצחק, אם הוא יקיים את הציוויים הללו זה לא בגלל שהוא חושב שהם מוסריים, אלא למרות שהוא חושב שהם לא מוסריים, וזאת בגלל שהוא מחוייב לציית לאל גם בניגוד לתפישתו המוסרית העצמית.
ובכל מקרה, לטבעוני היהודי הדתי בימינו אין כלל את הדילמה הזאת שעמדה בפני אברהם אבינו, כי בימינו אין כל ציווי הלכתי שמחייב אותו לאכול בשר. ובמה שנוגע לעצם ההיתר לאכול בשר (שהוא רק כנגד יצר הרע כמו היתר אשת יפת תואר) הוא נוהג בעצמו "קדש עצמך במותר לך".
וכשנתנה תורה לישראל [...] אסר להם קצת הבעלי חיים המולידים עובי ועכירות בנפש. ואפילו מה שהתיר להם, לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, כמו שהתיר להם יפת תואר על זה הדרך. (ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים, מאמר ג פרק טו') |
