יום ראשון, 27 בנובמבר 2016

עוגב החזירים של המלך לואי ה11, או: האם הנאת חושי האדם מצדיקה צער בעלי חיים?

ההיסטוריון הצרפתי בן המאה ה16 ז'אן בושה מספר שלואי ה11 מלך צרפת (חי בשנים 1423-1483) ביקש לבנות מכשיר מוזיקלי שהצלילים יופקו בו ע"י דקירת חזירים בגדלים שונים. האם עלה הדבר בידו? וכיצד זה רלבנטי לימינו?


באדיבות ויקימדיה

מסופר שלואי ה11 פנה לאב מנזר שהיה מומחה לבניית אורגנים ושאל אותו האם הוא מסוגל לבנות אורגן כזה. לואי עצמו כנראה לא האמין שהדבר אפשרי, אבל אב המנזר הבנאי מומחה קיבל זאת כאתגר מקצועי והסכים לבנות אורגן כזה תמורת תשלום נאה. וכך מתאר פרשה זאת אחד ההיסטוריונים (מובא בספר Bhagwati, Sandeep (2013). "Imagining the Other's Voice", התרגום שלי):

נאמר שהמלך האכזרי לואי ה11, בנה בעזרת אב המנזר דה ביין, מכשיר שנקרא "אורגן חזירים" להפקת צלילים טבעיים. הממונה על המוזיקה המלכותית אסף קבוצה גדולה מאד של חזירים מכל הגזעים והגילים. הוא בחן את גובה הצליל שהם מפיקים כשהם נואקים, וסידר אותם לפי גובה הטון שלהם. הוא בנה מקלדת שמסוגלת לתקשר איתם, כקבוצות או כיחידים, באמצעות מוטות המסתיימים בקצה חד. 

המכשיר שהוא בנה היה וריאציה על האורגן המקובל בימיו, שבו בעזרת מקלדת היו דוקרים את החזירים שהיו מסודרים לפי גודלם, כפי שניתן לראות בציור הבא. בדרך זו, הנגן בלוחצו על קליד, גרם לכך שהמוט ידקור את החזיר המתאים, אשר בכאבו ינאק נאקה בגובה הצליל המתאים. 

באדיבות ויקימידיה

סיפורים דומים, אם כי מוטלים עוד יותר בספק, מדברים על בניית אורגן חתולים (ראו תמונה למעלה), הפועל על אותו עקרון ע"י מלך ספרד והאימפריה הרומית הקדושה הקיסר קארל החמישי במאה ה16, או כמכשיר לטיפול באנשים הסובלים מהפרעת קשב ע"י רופא גרמני במאה ה18.

חבורת מונטי פייטון עושה אותו הדבר עם עכברים

ומדוע הבאתי כאן סיפורים אלו מלבד העובדה שמדובר בקוריוזים היסטוריים מעניינים?

רבים מהקרניסטים טוענים שכל זמן שיש בניצול, הריגת בעלי חיים או התעללות בהם תועלת או הנאה כלשהי לאדם אז הדבר לגיטימי. על פי הגיון זה לא צריכה להיות לאנשים אלו כל בעיה עם המכשירים המתוארים כאן שנבנו (אם נבנו) לצורך הנאה מוזיקלית או טיפול באנשים הסובלים מהפרעת קשב. אבל האם באמת רוב הקרניסטים יגיבו בחיוב לתאורי כלי הנגינה הללו?

קרניסטים מתוחכמים יותר יגיבו מן הסתם באמירה שאין דמיון בין אכילת בשר ובין הנאה מוזיקלית מסבלם של בעלי חיים, משום שלבשר אין תחליף, בעוד שלאורגן החזירים או החתולים יש גם יש. 

על כך ניתן לומר שני דברים: ראשית, יש כבר היום תחליפים רבים לבשר מן הצומח שדומים או זהים בטעמם ובערכיהם התזונתיים לבשר. בתחום זה מתרחשות ממש בימים אלו פריצות דרך משמעותיות, כמו למשל ההמבורגר הטבעוני של impossible foods שלדעת רוב טועמיו (טבעונים ואוכלי בשר) טעמו זהה לבשר (אני טרם זכיתי לטעום אז איני יכול אלא להסתמך על עדויות אחרים), ומנות הבשר השונות של beyond meat.

שנית, כבר בעתיד הלא רחוק, בטווח של עשרות בודדות של שנים, יהיה בשר מתורבת במחיר שווה לכל נפש, שאמור להיות זהה לבשר טבח לא רק בטעמו ובערכיו התזונתיים, אלא זהה לבשר טבח בכל מובן שהוא. במצב כזה אי אפשר יהיה עוד לטעון שאין לבשר תחליף, ומי שיתעקש אז להמשיך לאכול בשר טבח באמת לא יהיה שונה במאומה מלואי ה11 המתענג על יללות הסבל של החזירים.

ציידים נאצים, שווייצרים ונורווגים צבועים מנשקים כלבים, או: כיצד נולד הפרוש הקרניסטי השגוי ל"זובחי אדם עגלים ישקון"?

כפי שתארתי בפוסט הקודם בנושא זה (ומי שטרם קרא אותו מומלץ מאד שיעשה זאת), הפסוק זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן (הושע יג' ב') אינו מדבר כלל וכלל על צמחונים ו/או חובבי חיות, ועד לסוף המאה ה19 איש גם לא העלה על דעתו לפרש אותו כך. אבל בימינו פרוש שגוי זה הפך למקובל מאד. כיצד קרה הדבר?

יום שבת, 26 בנובמבר 2016

השקפת היהדות על ציד (ושחיטה בעתיד הלא רחוק?), או: דבר תורה קצר לפרשת תולדות

יש אנשים שטוענים שהעובדה שהיהדות מתירה לאכול בשר בתנאים מסויימים מעידה על כך שיש לה יחס חיובי לאכילת בשר. אלא שזה כמובן לא חייב להיות נכון. כדי להמחיש זאת נתבונן למשל בנושא הציד. ספר בראשית עוסק בתקופה שבה עדיין הקב"ה לא אסר ציד כלל, ואף לא אסר אכילת בשר ציד על איש. אף על פי כן יש לציין שיש רק שתי דמויות בספר בראשית שמוזכרות כעוסקות בציד:
  • נמרוד: "הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה', עַל כֵּן יֵאָמַר: כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'"
  • עשו (בפרשתנו): "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". (בראשית כה, כז).
ושתי דמויות אלו נתפשות במקרא ו/או בספרות חז"ל כדמויות שליליות מאד, וכנראה שאין זה מקרה.

עשו חוזר מן הציד. באדיבות free bible images

יום חמישי, 24 בנובמבר 2016

האם מפרידים עגלים מאמותיהם בעיקר כדי להגן עליהם מפניהן? לא. זהו שקר גס.

כל טבעוני שמנהל דיונים עם קרניסטים נתקל בלא מעט שקרים וסילופים מצידם, אבל השקר שנדון בו כעת הוא אולי האידיוטי הבוטה והחצוף ביותר שנתקלתי בו עד עתה, ונראה שהתאווה לחלב העבירה את מי שהגה אותו על דעתו.


דוגמא נוספת לאדם לא חכם במיוחד שלהוט אחרי החלב


ישנו בעל דף קרניסטי שמרבה לפרסם שקרים וחצאי אמיתות כנגד הטבעונות ובעד אכילת בשר. אבל השקר הבא שפירסם לאחרונה שובר כמדומני את השיאים. הוא טוען שהסיבה להפרדת עגלים של פרות חולבות מאמותיהם זמן קצר מאד לאחר הלידה לא נועדה למקסם את רווחי הרפת ולהקל על ניהולה, אלא כדי להגן על העגלים מפני אמותיהם שיש להן כביכול רפלקס שגורם להן מדי פעם לבעוט ללא הבחנה בכל הסובבים אותם. כך הוא כותב:





בקטע קצר זה הוא מצליח לדחוס מספר שקרים בוטים שאותם נפריך כעת אחד לאחד:
1. ה"הוכחה" המרכזית שמביא הקרניסט לדבריו היא שכביכול ברפתות שמגדלות בקר לבשר, גם כן מבצעים את הפרדה בין עגלים לאמותיהם בדיוק כמו ברפתות שמגדלות פרות לחלב. כדי להיות בטוח שאכן הבנתי אותו נכון, שאלתי אותו על כך בפירוש:

אלא שזהו שקר גמור. כפי שניתן לראות במקורות הבאים (שאף אחד מהם אינו טבעוני או פרו טבעוני, בלשון המעטה) הפרקטיקה המקובלת בחוות ורפתות שבהם מגדלים בקר לבשר היא לתת לעגל לינוק מאימו עד גיל שבין 5 ל 8 חדשים. אגב, גם גיל זה הוא מוקדם יחסית לגיל הגמילה הטבעי של עגלים שנע בין 7 ל14 חדשים, אבל הוא גבוה הרבה יותר מגיל הגמילה המקובל במשק החלב שנע בין מייד אחרי הלידה ועד לכל היותר (במקרים נדירים) חדש אחד. למותר לציין שאילו היה חשש אמיתי ששהות במחיצת האם מסכנת את העגל אז גם בחוות לגידול בקר לבשר היו גומלים את העגלים בגיל פחות מחודש.

כאן יש תיאור של הפרקטיקה המקובלת בגדול בקר לבשר בדרום אפריקה:
מתוך אתר משרד החקלאות של דרום אפריקה

גם בארצות הברית המצב דומה:
מתוך רבעון ארגון מגדלי הבקר בישראל, חורף 2010, עמ' 28

וגם בארץ אנו מוצאים את המידע הבא באתר התאחדות מגדלי הבקר בישראל:

עגלים בני שנה שנגמלו בגיל 6 – 8 חודשים ועברו תקופת מרעה של כמה חדשים נמצאו מאד יעילים במפטמה, משום שמערכת העיכול שלהם מפותחת והם צורכים מזון רב, ועם זאת הם צעירים וגדלים במהירות. בגיל גבוה יותר קטנה נצילות המזון ולכן ככל שגיל התחלת הפיטום גבוה יותר חשוב להאיץ את תהליך פיטום העגל. 

מן המקור הזה אנו למדים אגב שהסיבה לכך שבתעשיית הבשר גם מפרידים בסופו של דבר (אם כי הרבה אחרי המקובל בתעשיית החלב) את העגל מאמו לפני זמן הגמילה הטבעית, היא כמובן לא דאגה לעגל, אלא שגמילה בגיל 6-8 חדשים מייעלת יותר את תהליך הפיטום של העגל לאחר הגמילה בהשוואה לגמילה הטבעית (שכאמור יכולה להתעכב לפעמים עד גיל 14 חדשים). בנוסף לכך סביר להניח שהרצון שהפרה תכנס להריון חדש מוקדם ככל הניתן, כדי להביא לעולם עוד עגל לשחיטה, גם תורמת לגמילה המוקדמת.

העובדה שבתעשיית הבקר לבשר לא חוששים להשאיר את העגלים עם אמותיהם עד גיל 5 עד 8 חודשים די בה לבדה כדי להפריך את  טענתו של הקרניסט כאילו השארת העגלים עם אמותיהם מסוכנת להם. אבל כדי להסיר כל ספק נתבונן בנקודה נוספת.

2. הקרניסט טוען שהעניין הכלכלי אינו המניע (או לפחות לא המניע העיקרי) שעומד מאחרי הפרדת העגלים בתעשיית החלב. יש אכן בעלי משקים לחלב שטוענים שישנם מניעים נוספים להפרדה, כמו חשש מפני התפתחות דלקות בעטיני הפרה עקב היניקה של העגל, או החשש מפני תאונות שבהן הפרה עלולה לדרוך מבלי משים על העגל בשעה שהוא רובץ ברפת. כאשר בעלי הרפתות עוסקים באפולוגטיקה, ומנסים להגן על הפרדת העגלים מפני הבקורת הציבורית על הסבל הנפשי שפרקטיקה זו גורמת לעתים קרובות לפרה ולעגל, הם עשויים אפילו לטעון שאלו המניעים העיקריים להפרדה, למשל באתר כאן. נראה שזה גם מה שמבקש לעשות מיודענו הקרניסט. 

אבל למעשה גם אם נניח שאכן חלק מהמניעים הללו קיימים בחלק מהמקרים, הרי שהם מניעים משניים בלבד. כאשר מגדלי הפרות החולבות מדברים בינם לבין עצמם בגלוי, הם אינם מסתירים כי המניע העיקרי להפרדה המוקדמת מאד בתעשיית החלב הוא כלכלי פשוט - פרות מניקות מפיקות פחות חלב שאפשר למכור.

כך למשל נמצא במדריך למגדלי פרות חולבות שפורסם ע"י ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (ארגון ממש לא טבעוני):

והנה דוגמא ממקור נוסף, מדריך אחר למגדלי פרות חולבות שהופק ע"י חברה פרטית שמתמחה בהדרכת מגדלי חיות משק שונות (עוד גוף לא-טבעוני בעליל):


והסבר מפורט יותר לירידה בכמות החלב שניתן למכור מפרות מיניקות ניתן למצוא במחקר שפורסם בכתב עת מדעי בתחום התנהגות בעלי חיים, המספר על השפעת הנקת העגל על כמות החלב הניתן למכירה בסוג הפרות שמגדלים במערב (וגם בארץ):



כדי להבין את משמעות המספרים הללו צריך לזכור שתנובת החלב של הפרה הישראלית, שהיא כנראה הגבוהה בעולם, היא כ32 ק"ג ליום. מהמאמר המדעי הזה ניתן אם כן להסיק שפרה מיניקה יכולה למכור רק בין 38% ל78% מכמות החלב שיכולה למכור פרה שהופרדה מהעגל. המוטיבציה הכלכלית של ההפרדה היא איפוא חזקה ביותר.

לסיכום נקודה זו, טענתו של הקרניסט כאילו המניע הכלכלי אינו המניע המרכזי להפרדת העגלים מאמותיהם במשק החלב מתגלה כשקרית בעליל.

3. נסיים בהערה צדדית (שאינה מהותית לטענה המרכזית שהעלנו כאן).
נראה שגם שהרעיון של בעל הדף הקרניסט כאילו יש לפרות רפלקס בעיטה שגורם להן לבעוט ללא כל סיבה הוא כנראה לגמרי פרי דמיונו. אני לא נתקלתי בטענה הזו בשום מקור אחר, גם מבין המקורות האפולוגטיים של בעלי רפתות ומשקי חלב המבקשים לגונן על הנוהג של הפרדת העגלים (אם למישהו יש בכל זאת מקור מוסמך כזה אשמח אם יפנה אלי). פרות אמנם עשויות לבעוט לעתים במטפלים בהן, אבל זוהי תגובה הגנתית שקורית רק במצבי לחץ כאשר הפרות נדרשות להתמודד עם סיטואציה מפחידה או מכאיבה או סיטואציה חדשה שאינה טבעית להן

עבור אנשים הבקיאים במקורות היהדות נציין גם שאותו בעל דף קרניסט, המתהדר לרוב בידיעותיו במקורות, אינו יודע אפילו להבין פשט במשנה. שכן המשנה אומרת (בבא קמא פרק א משנה ד): "חמישה תמין [...]: הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ ולא לבעוט". כלומר לפי המשנה בעיטה היא התנהגות לא שכיחה אצל פרה, ולכן אינה מחייבת את הבעלים שלה לנקוט אמצעי זהירות חריגים.
ופירש הרמב"ם על משנה זו "תם נקרא הדבר המזיק בלא הרגל ואין דרכו שיבוא ממנו אותו ההיזק, אלא שאירע בדרך מקרה". רפלקס היא כידוע התנהגות אוטומטית שמתרחשת בכל פעם שמופיע הגרוי המתאים, ולכן רפלקס כמובן אינו "דרך מקרה". ואם כך אנו רואים שגם המשנה והרמב"ם חולקים על דעתו של מיודענו הקרניסט.

יום שני, 21 בנובמבר 2016

האם בשר זה ברכה? לא היום, או: דבר תורה קצר ברוח טבעונית על פרשת חיי שרה

אתר קרניסטי (=דוגל אידאולוגית באכילת בשר) מסויים העלה את הטענה שלפי התורה אכילת בשר היא ברכה. בהמשך הפוסט הזה נראה כיצד פסוק אחד בפרשתנו מעמיד אותו במקומו. אבל תחילה נעסוק בסיפור אחר הקשור לצער בעלי חיים שמופיע בפרשת חיי שרה.

גנדי (ההודי) אמר פעם: "גדולתה של אומה וקדמתה המוסרית נמדדות לא רק ביחסה לבני אדם, אלא גם על-פי האופן שבו היא מתייחסת לבעלי החיים שבתוכה". בפרשת חיי שרה אנו מוצאים רעיון דומה.

יום שישי, 18 בנובמבר 2016

האם פרעה והמצרים הקדמונים, ששיעבדו את בני ישראל, היו צמחונים? ממש לא.

יש אוכלי בשר שמבקשים לגייס לצורך תעמולה אנטי-טבעונית גם את שעבוד בני ישראל במצרים העתיקה, בשיטת הguilt by association. טקטיקה זו מבוססת על הלוגיקה השגויה הבאה: אם אדם רע עשה דבר X, אז X הוא בהכרח מעשה לא טוב. מלבד העובדה שזהו כשל לוגי ידוע, במקרה שלנו נראה שגם ה"עובדות" שעליהן מתבססים אותם קרניסטים הן שגויות, הן לפי המדע והן לפי המקרא והמדרש.


שחיטת בהמות במצרים העתיקה. ציור ממקדש המלכה חתשפסות באדיבות ויקימדיה

יום חמישי, 17 בנובמבר 2016

פרושים נוספים לפסוק "זובחי אדם עגלים ישקון"

בהמשך למאמר הקודם, אביא פה פרושים נוספים לפסוק. מוקד המחלוקת העיקרי בין המפרשים הללו הוא האם יש לפרש את הביטוי "זובחי אדם" כפשוטו או לא. אבל כולם מבינים שהעגלים המוזכרים בפסוק הם פסלים בצורת עגלים שנעבדו כעבודה זרה, ולא עגלים חיים, ואף אחד מהם לא מעלה על דעתו שהביטוי "עגלים ישקון" מרמז על חיבת בעלי חיים.

עגל הזהב, באדיבות free bible images


יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

אם לא נאכל פרות הן יכחדו? או: כשקרניסטים מאנישים בעלי חיים, פה חשדתי...

טעון שמושמע לעתים קרובות ע"י קרניסטים הוא שאם לא נאכל פרות (או כבשים או תרנגולות) אז לא תהיה כדאיות כלכלית לגדל אותם ולכן הם יכחדו, וזה אמור להיות דבר רע מנקודת מבט טבעונית או "ירוקה", ומכאן שהטבעונות כביכול סותרת את עצמה. דוגמא אופיינית לטענה זו אפשר למצוא באתר בשם "פינת חי" מאת הקרניסט עמיחי אלינסון:

כפיית טבעונות על העולם והפסקת גידול החיות יביא להכחדתן או ל"השמדת עם", אם נשתמש במושגים שלהם ונניח שיש שוויון בין אדם לחיה.

מה יש לומר על טענה זו?

יום שני, 7 בנובמבר 2016

האם במזון מן הצומח עלולים להיות איסורים הלכתיים חמורים יותר מאשר האיסורים החמורים ביותר שיש במזון מן החי? לא.

ישנו בעל אתר קרניסטי (=דוגל אידאולוגית באכילת בשר) דתי שטוען דרך קבע שטבעונים דתיים נוהגים לסלף מקורות הלכתיים ויהודים אחרים כדי לעודד אנשים לעבור לטבעונות. כאן נראה דוגמא כיצד הוא עצמו מסלף את דברי ההלכה כדי לעודד אכילת בשר (אם כי סביר להניח שהוא עושה זאת מתוך בורות ולא מתוך כוונה לשקר במודע).

להלן הטענות של הקרניסט:


צילום מסך מתאריך 2/11/2016

כדי להראות את שקריותן של הטענות יש לתת תחילה הקדמה קצרה למען אלו שאינם בקיאים בהלכה היהודית.
אף על פי שכל דבר שמוגדר כעבירה בהלכה הוא אסור, יש בכל זאת מדרג של חומרה בין עבירות שונות. מלבד היחס הפסיכולוגי השונה לעבירות בדרגות חומרה שונות יש להבדלים בדרגות החומרה גם משמעות הלכתית מעשית. אם אדם נמצא במצב שבו הוא חייב לעשות עבירה, אבל יש לו אפשרות לבחור בסוג העבירה שעליו לעבור, הוא חייב לבחור בעבירה בדרגת החומרה הנמוכה יותר.
כך למשל אדם שגווע ברעב וחייב מטעם פקוח נפש לאכול, אבל כל מה שיש לו לאכול זה או חזיר או פירות שהופרשו לתרומה שאסורים באכילה בימינו לכל אדם (ונניח שדי בכל אחת מהבחירות כדי להציל את חייו), הוא חייב לבחור מביניהם את המאכל שחומרת איסורו נמוכה יותר.
הדרוג של חומרת העברות בהלכה נקבע על פי שני שקולים עיקריים:
א. האם האיסור הוא מן התורה שבכתב (מדאורייתא) או שהוא נקבע על ידי חכמים (מדרבנן). איסורים מדאורייתא נחשבים חמורים יותר מאשר איסורים מדרבנן.
ב. במקרה של איסורים מדאורייתא חומרתם היחסית נקבעת לפי העונש שמוזכר עבורם בתורה, וזאת לפי המדרג הבא בסדר יורד של חומרה מן החמור ביותר ועד החמור פחות: סקילה, שריפה, הרג, חנק, כרת, מיתה בידי שמים, מלקות (ראה למשל כאן וכאן).

כעת נבחן את טענותיו של הקרניסט ונפריך אותן. הוא טוען שתי טענות:

1. "באוכל מן הצומח יש איסורים חמורים יותר מן האיסורים שבאוכל מן החי"
זהו שקר פשוט. אין באוכל מן הצומח איסורים חמורים יותר מן האיסורים שבאוכל מן החי. למעשה במשך 358 ימים בשנה האיסור החמור ביותר באוכל מן הצומח חמור הרבה פחות מן האיסור החמור ביותר באוכל מן החי, ורק במשך שבוע אחד האיסורים החמורים ביותר באוכל מן הצומח ומן החי שווים בחומרתם.
נפרט: איסורי האכילה החמורים ביותר הם מדרגת כרת, ויש בימינו רק שלושה איסורי אכילה כאלה (רמב"ם הלכות שגגות פרק א הלכה ז). שניים מן החי: איסור אכילת חֵלֶב (=חלקים מסויימים מהשומנים הפנימיים של הבהמה), ואיסור אכילת דם הנפש (=הדם היוצא מן הבהמה בעת השחיטה). שני אלו אסורים תמיד, ואילו איסור כרת היחיד באכילה מן הצומח הוא אכילת חמץ שאסורה רק בפסח. 
בשאר ימות השנה מחוץ לחג הפסח האיסורים החמורים באוכל מן הצומח הקיימים היום הם מדרגת מלקות בלבד, למשל אכילת ערלה (=פרי העץ בשלוש השנים הראשונות לאחר שתילתו). בעבר בתקופת בית ראשון ושני היו איסורים באכילה מן הצומח שהיו בדרגת מיתה בידי שמיים (כגון אכילת תרומה או ביכורים על ידי מי שאינו כהן, או אכילת לחם ללא הפרשת חלה או אכילת טבל - מזון מן הצומח ללא הפרשת תרומה) אבל דרגה זו כזכור חמורה פחות מכרת, ובכל אופן איסורים אלו או שאינם נוהגים כלל היום (ביכורים) או שהם נוהגים כיום רק מדרבנן (כגון חלה טבל ותרומה) ולכן חומרתם היום נמוכה יותר אפילו מדרגת חומרת מלקות.

ואגב, יש להעיר שאיסור אכילת חֵלֶב הוא איסור מציאותי מאד. כל בשר של פרה, כבשה או עז שלא קיבל הכשר מן הסתם לא נוקה כהלכה מאותם השומנים האסורים (תהליך הקרוי ניקור) ומי שאוכל אותו עלול בהחלט לעבור על איסור אכילת חֵלֶב. יתר על כן בתחתית הדף הזה הבאתי סרטון שמראה שאפילו בבשר עם הכשר לפעמים נמצא 
חֵלֶב.

2.  "אדם שגוי מכריח אותו לאכול חזיר או פירות שהופרשו לתרומה - מוטב שיאכל את החזיר ולא את התרומה"
גם טענה זו אינה נכונה היום. בעבר (בימי בית ראשון) כאשר דיני תרומה ומעשרות היו מדאורייתא אכן העונש על אכילת תרומה למי שאינו ראוי לכך (כלומר מי שאינו כהן או כהן טמא) היה מיתה בידי שמיים, בעוד שהעונש על אכילת חזיר הוא מלקות.
אבל בימינו כל החיוב בתרומות ומעשרות אינו אלא מדרבנן. כך היא דעת הרמב"ם (הלכות תרומות, סוף פרק א), וכך פסקו השולחן ערוך והרמ"א (יו"ד שלא' ב', וכן לעניין הפרשת חלה ביו"ד שכב' א'), וכך נוהגים הלכה למעשה בימינו. אם כן בימינו מי שעומדת בפניו הבחירה הכפויה בין אכילת חזיר ובין אכילת תרומה, צריך בעצם לבחור בין איסור מדאורייתא של אכילת חזיר לאיסור מדרבנן של אכילת תרומה, ולכן יהיה חייב בימינו לבחור באכילת התרומה.

ניתן לראות שהקרניסט טען טענות שגויות אלו מתוך חוסר בקיאות מספקת במקורות היהדות לפי הציטוט הבא מדבריו במקום אחר באותו הדף:


צילום מסך מתאריך 2/11/2016

כפי שאמרנו קודם, בניגוד לדברי הקרניסט, העונש המקורי על אכילת פרות וירקות שהם טבל ודאי (=שלא הופרשו מהם תרו"מ) אינו כרת אלא מיתה בידי שמיים, ובכל מקרה בימינו איסור אכילת טבל הוא מדרבנן בלבד. כך שבניגוד לדברי הקרניסט, מי שלא סומך על גופי הכשרות עדיף שיאכל רק פירות וירקות שאיסוריהם אינם אלא מדרבנן או ברמת מלקות לכל היותר (כגון אכילת פירות ערלה בזדון), מאשר שיאכל בשר שהאיסורים הטמונים בו יכולים להגיע גם לרמת כרת (במקרה של אכילת חֵלֶב של בהמה כשרה בזדון).

וכאן יש סרטון המראה כיצד לפעמים ניתן למצוא חֵלֶב בבשר שקיבל הכשר, עקב תקלה בהשגחה, כך שהעניין אינו תאורטי בלבד!




נסכם אם כן. זה אכן נכון שמזון צמחי אינו בהכרח תמיד כשר ומותר למאכל, אבל יש בהחלט סיבה טובה לראות את המזון הצמחי כ"כשר יותר" מאשר מזון מן החי, אפילו לפי נקודת המבט התאורטית שאימץ בעל הדף הקרניסט (כלומר השוואה בין דרגות החומרה המקסימליות של האיסורים הקיימים בשני סוגי המזון). מעבר לכך מנקודת מבט ראליסטית יותר יש סיבות נוספות לראות את המזון הצמחי כ"כשר יותר" מאשר מזון מן החי. אבל על כך נרחיב בפוסט אחר בעתיד.

יום ראשון, 6 בנובמבר 2016

סובלימציה של אגרסיות באמצעות אכילת בשר? ממש לא.

טענה שנטענת לפעמים על ידי קרניסטים היא שבני אדם חייבים לאכול בשר כדי לתת פורקן לאגרסיות, ואם לא יעשו זאת האלימות שכביכול טבועה בנפש האנושית תתפרץ במקום אחר - כלפי בני אדם אחרים.
דוגמא לטענה זאת אפשר למשל למצוא כאן במאמר בקורת של אריק גלסנר על ספרו של ג'ונתן ספרן סויר "לאכול בעלי חיים":

ספרן פויר מדבר על כך, שאנשים כיום אוכלים הרבה יותר בשר מבעבר. הוא מביא נתונים מדהימים ואכן מקוממים: אמריקנים אוכלים פי 150 עופות ממה שאכלו לפני שמונים שנה. אבל האם אכילת חיות מתונה, אכן מתונה בהרבה מהמספרים הללו, אינה מחיר סביר לשחרור קיטור תוקפני, שאם לא כן יתפרק במקום אחר? בבחינת "במקום שלא צולים חיות עוד ישרפו בני אדם"?

תיעול אגרסיות באמצעות בשר?