ראינו במאמר קודם שלפי תפישת חלק מהמקובלים לנפש של אדם שמגולגלת בבעל חיים אין למעשה בחירה חופשית כי אין לה כל שליטה על הגוף של החיה, ולכן גם אין לה אפשרות לתקן את עצמה על ידי קיום מצוות. משום כך לדעתם עלינו לסייע לה על ידי כך שאנחנו נתקן אותה באמצעות קיום מצוות הקשורות לאכילת גופו של בע"ח שבו היא מגולגלת, כמו שחיטה, אכילה בסעודת מצווה, שבת וחג, ברכות הנהנין וברכת המזון. הרעיון הזה של תיקון נשמות על ידי אכילת בעלי חיים אמנם אינו מופיע בזוהר ובתקוניו, אבל הוא מוזכר אצל מקובלים אחרים מהמאות ה13-14, וזכה לפופולריות רבה בקבלת האר"י.
במאמר זה נראה כמה תהיות וקושיות מהותיות שקיימות בתפישה זו.
א. ראשית, האם זה הכרחי להניח שלנפש של אדם בתוך בעלי חיים אין כלל בחירה חופשית? ראינו באחד המאמרים הקודמים שלמעשה יש אי בהירות במקורות הקבליים לגבי השאלה עד כמה יש או אין לנפש האנושית המגולגלת שליטה על גופו של בעל החיים שבו היא שוכנת. ראינו שם מקובלים, כמו למשל ה"ישמח משה", שמדברים בפירוש על כך שיש לנפש האנושית בגוף הבהמה מידה מסויימת של בחירה ביחס למעשי הבהמה. ואפילו לשיטת הסוברים שאין לנפש כל שליטה על הגוף של בעל החיים, עדיין ייתכן שיש לה בחירה חופשית ביחס לעולם המחשבה שלה, שהרי לדעתם היא מודעת לעצמה כנפש אנושית. (ראה למשל ספר חרדים פרק ז ממצוות ל"ת: "מכל מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, הוא יודע בגלגולו הראשון", וכן ערבי נחל על פרשת ניצבים, בשם האר"י: "אבל כשהנשמה בגלגול דומם צומח חי זוכרת מי היא"). כך או כך נראה שנפש האדם בתוך הבהמה עדיין יכולה לכאורה לקיים לפחות מצוות שתלויות במחשבה בלבד, ואם כך נראה שיש דרך שבה היא יכולה לפעול בעצמה למען תיקונה.
ב. גם אם נניח שאכן אין לאדם בגוף הבהמה כל בחירה חופשית, עדיין הרעיון שאדם אחד יכול לתקן את החטאים של אדם אחר נראה די סותר את כל הרעיון של הבחירה החופשית והשכר והעונש. לכאורה כל הרעיון של תיקון וחזרה בתשובה הוא שזה דבר שצריך להעשות על ידי האדם החוטא עצמו. לפי המקובלים כל הסיבה לכך שיש לאדם בחירה חופשית היא בגלל שמצב שבו אדם זוכה לשכר רוחני בחסדי אחרים, ללא השקעת עבודה מצידו, הוא מצב שבו הנשמה חשה בושה (מה שמכונה נהמא דכיסופא). אבל זכייה לשכר רוחני בחסדי אחרים זה לכאורה בדיוק מה שקורה לפי אמונת התיקון על ידי אכילה.
ג. גם אם נניח שאפשר לתקן חטאים של אדם שאין לו בחירה חופשית על ידי קיום מצוות על ידי אדם אחר, מדוע התיקון צריך להיות קשור בכלל לבהמה שבגופה הוא נמצא? הרי לפי הגישה שאנו מניחים בשלב הזה של הדיון (שאין לנשמה בגוף בעל החיים כל בחירה או שליטה על גוף הבהמה) אין קשר אמיתי בין הבהמה ונפשה לבין הנפש האנושית שנמצאת בה כמו בכלא. והדבר נכון שבעתיים לגבי היחס בין הנפש האנושית והבהמה בעת אכילת הבשר של הבהמה אחרי מותה ופירוקה לנתחיה (ולפי היהדות הרי אסור בתכלית לאכול את הבהמה בעודה חיה).
אם כך לא מובן מדוע לא לתקן את נפש האדם הזה באופן הרגיל והמסורתי שבו מקובל לעזור לנשמתו של אדם שנמצאת בעולם הבא? כמו למשל על ידי על ידי קדיש, תפילה לימוד תורה וכיו"ב. אגב, כמובן גם לפי הגישה השניה, שיש לנשמת האדם שליטה על הבהמה, היא יכולה להשתתף בחיי הבהמה באמירת קדיש באופן מסויים, כמו שמודגם בסיפור בלינק כאן למשל...
ד. גם אם נניח שמשום מה רוצים לעשות את התיקון לנפש האדם דווקא באמצעות מצוות הקשורות לבהמה, עדיין נשאלת השאלה מדוע התיקון צריך להעשות דווקא על ידי שחיטת הבהמה? זה רעיון מאד מוזר כשחושבים עליו לעומק. יש הרי מצבים נוספים של נשמה אנושית (בין אם חדשה או מגולגלת) שנמצאת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית או כל פעילות אינטלקטואלית או רוחנית אנושית אחרת, למשל אנשים שסובלים מלידתם מפיגור שכלי עמוק ובלתי הפיך, כאלו שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע או לדבר או להבין דבר כלשהו מעבר למה שמסוגלות להבין חיות. ביחס לילדים כאלו במיוחד יש טענה בקבלה שהם גלגולים כיוון שאי אפשר לטעון שמצבם העגום הוא עונש על חטאים שעשו בחיים אלו (ראה למשל נשמת חיים מאמר ד' פרק יא, טענה ב, וכאן). אבל אף אדם שפוי לא יטען שכדי לתקן את הנשמות הללו עלינו להרוג את הילדים הללו חלילה. להפך, אנחנו נאמר שהדרך לעזור ולתקן את הנשמה הזו היא באמצעות קיום מצוות גמילות חסדים עם אותם אנשים מוגבלים.
אם מסיבה לא ברורה כלשהי יש עניין לעשות את התיקון דווקא במצוות הקשורות לבהמה אז למה לא לעשות אותו למשל בקיום מהודר במיוחד של מצוות מניעת צער בעלי חיים מאותה הבהמה?
ה. קושי נוסף, ברעיון התיקון ע"י שחיטה ואכילה בא מכיוון אחר. לפי התפישה של כל המקובלים המאמינים בגלגול בבע"ח הגלגול הוא עונש שנועד לתקן את הנשמה על ידי ייסורים. לפי תפישת המקובלים הללו השהות של הנפש האנושית בגוף הבהמה נטול הבחירה מהווה ירידת מדרגה, ולכן היא בגדר ייסורים קשים עבורה (כך אומר למשל הרמח"ל במאמר החכמה: "ויהיה מצבה במקום ההוא צער גדול לה, עד שבזה יכופר עוונה. ובהיות ענין הבהמי הפכי לגמרי לעניין הנשמה השכלית העליונה, על כן עומדה שם יהיה לה לצער היותר גדול שאי אפשר לשער, כיון שתוכרח לעמוד במה שהוא הפך טבעה לגמרי"). אבל אם עצם השהות של הנפש בגוף הבהמה הוא העונש שלה אז צריך לתת לה לסיים אותו כפי הזמן שנקצב לו מראש על ידי הבורא, כלומר עד מותה של הבהמה מזקנה או מותה באופן אחר על ידי האל (כגון מחלה או אסון טבע), בכדי שתשלים הנשמה שבתוכה את תיקונה. אם בני אדם משחררים אותה מעונשה על פי בחירתם החופשית לפני הזמן הקצוב, אז לכאורה הם עושים איתה עוול כיוון שהיא תצרך להתגלגל שוב כדי להשלים את תקופת "מאסרה".
ו. דרך אחרת לנסות ולהסביר את רעיון התיקון באמצעות שחיטה הוא לומר שלצורך התיקון על נשמת האדם הכלואה בבהמה לחוות עונש בדמות "טעם מיתה" באמצעות טבח הבהמה לצורך מאכל. כך למשל נאמר בחסד לאברהם (מעין ב' נהר מז'): "רשעים שחייבין מיתה יתלבשו בשור או בשה וטובחין אותו ונחשב לו למיתה והריגה עד ירצה עונו ותסתלק". אבל כמובן שגם זו אינה טענה המניחה את הדעת שהרי הבהמה תמות בסופו של דבר גם ללא התערבותנו, ואם כך גם בזמן מותה הטבעי על ידי הבורא היא תטעם "טעם מיתה" בכל מקרה. ואי אפשר אפילו לטעון ש"טעם המיתה" באמצעות שחיטה קשה יותר מאשר מוות טבעי, שהרי הטענה המקובלת ביהדות היא הפוכה - שהשחיטה היא צורת המיתה הפחות קשה לבהמה, ואף המקובלים הדוגלים בתיקון באמצעות שחיטה מדגישים את החשיבות של ביצוע השחיטה באופן שמפחית למינימום את צער הבהמה והנשמה האנושית המגולגלת בה. ראה למשל דברי השל"ה (פרשת ראה, תורה אור, י): "אפילו באכילת חולין בשר תאוה נצטוינו בשחיטה, ובאזהרה גדולה בלי פגימה [...] כי מי יודע מה גלגול יש בה. ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, דהיינו שחיטה בלי פגם".
ז. טענה מהכיוון ההפוך בעד שחיטת בהמה שבה מגולגלת נשמת אדם, שיכולה לנבוע משתי הנקודות הקודמות (ה'-ו') היא שבכך שאנו הורגים את הבהמה אנו עושים חסד עם נשמת האדם שבה, כי אנחנו גואלים אותה מהייסורים של שהות בתוך גוף הבהמה, וגם בוררים לה מיתה קלה באמצעות שחיטה. אבל הרעיון של "המתת חסד" כזו, כלומר שעושים חסד עם נשמת האדם על ידי שהורגים את הגוף שבו היא נמצאת בטרם עת כדי להפסיק את ייסוריה הוא לכאורה מנוגד ליהדות. כפי שציינו קודם יש מצבים נוספים של נשמה אנושית שסובלת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית, כמו למשל אנשים שסובלים באופן בלתי הפיך מפיגור שכלי עמוק מלידה או אנשים במצב של צמח או קומה בלתי הפיכה. השהות של הנשמה האנושית בתוף גוף כה מוגבל ודאי כרוכה גם כן בייסורים קשים, אבל התפישה היהודית היא שהמתת חסד של אנשים כאלו היא רצח לכל דבר. וזה נכון אפילו אנחנו יודעים שהאדם הזה עתיד למות בעתיד במחלה הכרוכה גם ביסורים גופניים קשים, בנוסף לייסורי הנפש הכלואה בגוף אדם חסר דעת ובחירה. לכן אין זה עקבי לומר שהמתת חסד כזו תהיה רצויה עבור נפש הכלואה בגוף בהמה.
במאמר הבא נראה שגם לפי דעתם של אותם מקובלים הדוגלים בתפישת התיקון על ידי שחיטה ואכילה, יש מגבלות רבות מבחינת מי יכול לעשות זאת ובאילו נסיבות.
במאמר זה נראה כמה תהיות וקושיות מהותיות שקיימות בתפישה זו.
א. ראשית, האם זה הכרחי להניח שלנפש של אדם בתוך בעלי חיים אין כלל בחירה חופשית? ראינו באחד המאמרים הקודמים שלמעשה יש אי בהירות במקורות הקבליים לגבי השאלה עד כמה יש או אין לנפש האנושית המגולגלת שליטה על גופו של בעל החיים שבו היא שוכנת. ראינו שם מקובלים, כמו למשל ה"ישמח משה", שמדברים בפירוש על כך שיש לנפש האנושית בגוף הבהמה מידה מסויימת של בחירה ביחס למעשי הבהמה. ואפילו לשיטת הסוברים שאין לנפש כל שליטה על הגוף של בעל החיים, עדיין ייתכן שיש לה בחירה חופשית ביחס לעולם המחשבה שלה, שהרי לדעתם היא מודעת לעצמה כנפש אנושית. (ראה למשל ספר חרדים פרק ז ממצוות ל"ת: "מכל מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, הוא יודע בגלגולו הראשון", וכן ערבי נחל על פרשת ניצבים, בשם האר"י: "אבל כשהנשמה בגלגול דומם צומח חי זוכרת מי היא"). כך או כך נראה שנפש האדם בתוך הבהמה עדיין יכולה לכאורה לקיים לפחות מצוות שתלויות במחשבה בלבד, ואם כך נראה שיש דרך שבה היא יכולה לפעול בעצמה למען תיקונה.
ב. גם אם נניח שאכן אין לאדם בגוף הבהמה כל בחירה חופשית, עדיין הרעיון שאדם אחד יכול לתקן את החטאים של אדם אחר נראה די סותר את כל הרעיון של הבחירה החופשית והשכר והעונש. לכאורה כל הרעיון של תיקון וחזרה בתשובה הוא שזה דבר שצריך להעשות על ידי האדם החוטא עצמו. לפי המקובלים כל הסיבה לכך שיש לאדם בחירה חופשית היא בגלל שמצב שבו אדם זוכה לשכר רוחני בחסדי אחרים, ללא השקעת עבודה מצידו, הוא מצב שבו הנשמה חשה בושה (מה שמכונה נהמא דכיסופא). אבל זכייה לשכר רוחני בחסדי אחרים זה לכאורה בדיוק מה שקורה לפי אמונת התיקון על ידי אכילה.
 |
| תיקונים על ידי אדם אחר? נחלת הכלל באדיבות ויקימדיה |
ג. גם אם נניח שאפשר לתקן חטאים של אדם שאין לו בחירה חופשית על ידי קיום מצוות על ידי אדם אחר, מדוע התיקון צריך להיות קשור בכלל לבהמה שבגופה הוא נמצא? הרי לפי הגישה שאנו מניחים בשלב הזה של הדיון (שאין לנשמה בגוף בעל החיים כל בחירה או שליטה על גוף הבהמה) אין קשר אמיתי בין הבהמה ונפשה לבין הנפש האנושית שנמצאת בה כמו בכלא. והדבר נכון שבעתיים לגבי היחס בין הנפש האנושית והבהמה בעת אכילת הבשר של הבהמה אחרי מותה ופירוקה לנתחיה (ולפי היהדות הרי אסור בתכלית לאכול את הבהמה בעודה חיה).
אם כך לא מובן מדוע לא לתקן את נפש האדם הזה באופן הרגיל והמסורתי שבו מקובל לעזור לנשמתו של אדם שנמצאת בעולם הבא? כמו למשל על ידי על ידי קדיש, תפילה לימוד תורה וכיו"ב. אגב, כמובן גם לפי הגישה השניה, שיש לנשמת האדם שליטה על הבהמה, היא יכולה להשתתף בחיי הבהמה באמירת קדיש באופן מסויים, כמו שמודגם בסיפור בלינק כאן למשל...
ד. גם אם נניח שמשום מה רוצים לעשות את התיקון לנפש האדם דווקא באמצעות מצוות הקשורות לבהמה, עדיין נשאלת השאלה מדוע התיקון צריך להעשות דווקא על ידי שחיטת הבהמה? זה רעיון מאד מוזר כשחושבים עליו לעומק. יש הרי מצבים נוספים של נשמה אנושית (בין אם חדשה או מגולגלת) שנמצאת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית או כל פעילות אינטלקטואלית או רוחנית אנושית אחרת, למשל אנשים שסובלים מלידתם מפיגור שכלי עמוק ובלתי הפיך, כאלו שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע או לדבר או להבין דבר כלשהו מעבר למה שמסוגלות להבין חיות. ביחס לילדים כאלו במיוחד יש טענה בקבלה שהם גלגולים כיוון שאי אפשר לטעון שמצבם העגום הוא עונש על חטאים שעשו בחיים אלו (ראה למשל נשמת חיים מאמר ד' פרק יא, טענה ב, וכאן). אבל אף אדם שפוי לא יטען שכדי לתקן את הנשמות הללו עלינו להרוג את הילדים הללו חלילה. להפך, אנחנו נאמר שהדרך לעזור ולתקן את הנשמה הזו היא באמצעות קיום מצוות גמילות חסדים עם אותם אנשים מוגבלים.
אם מסיבה לא ברורה כלשהי יש עניין לעשות את התיקון דווקא במצוות הקשורות לבהמה אז למה לא לעשות אותו למשל בקיום מהודר במיוחד של מצוות מניעת צער בעלי חיים מאותה הבהמה?
ו. דרך אחרת לנסות ולהסביר את רעיון התיקון באמצעות שחיטה הוא לומר שלצורך התיקון על נשמת האדם הכלואה בבהמה לחוות עונש בדמות "טעם מיתה" באמצעות טבח הבהמה לצורך מאכל. כך למשל נאמר בחסד לאברהם (מעין ב' נהר מז'): "רשעים שחייבין מיתה יתלבשו בשור או בשה וטובחין אותו ונחשב לו למיתה והריגה עד ירצה עונו ותסתלק". אבל כמובן שגם זו אינה טענה המניחה את הדעת שהרי הבהמה תמות בסופו של דבר גם ללא התערבותנו, ואם כך גם בזמן מותה הטבעי על ידי הבורא היא תטעם "טעם מיתה" בכל מקרה. ואי אפשר אפילו לטעון ש"טעם המיתה" באמצעות שחיטה קשה יותר מאשר מוות טבעי, שהרי הטענה המקובלת ביהדות היא הפוכה - שהשחיטה היא צורת המיתה הפחות קשה לבהמה, ואף המקובלים הדוגלים בתיקון באמצעות שחיטה מדגישים את החשיבות של ביצוע השחיטה באופן שמפחית למינימום את צער הבהמה והנשמה האנושית המגולגלת בה. ראה למשל דברי השל"ה (פרשת ראה, תורה אור, י): "אפילו באכילת חולין בשר תאוה נצטוינו בשחיטה, ובאזהרה גדולה בלי פגימה [...] כי מי יודע מה גלגול יש בה. ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, דהיינו שחיטה בלי פגם".
ז. טענה מהכיוון ההפוך בעד שחיטת בהמה שבה מגולגלת נשמת אדם, שיכולה לנבוע משתי הנקודות הקודמות (ה'-ו') היא שבכך שאנו הורגים את הבהמה אנו עושים חסד עם נשמת האדם שבה, כי אנחנו גואלים אותה מהייסורים של שהות בתוך גוף הבהמה, וגם בוררים לה מיתה קלה באמצעות שחיטה. אבל הרעיון של "המתת חסד" כזו, כלומר שעושים חסד עם נשמת האדם על ידי שהורגים את הגוף שבו היא נמצאת בטרם עת כדי להפסיק את ייסוריה הוא לכאורה מנוגד ליהדות. כפי שציינו קודם יש מצבים נוספים של נשמה אנושית שסובלת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית, כמו למשל אנשים שסובלים באופן בלתי הפיך מפיגור שכלי עמוק מלידה או אנשים במצב של צמח או קומה בלתי הפיכה. השהות של הנשמה האנושית בתוף גוף כה מוגבל ודאי כרוכה גם כן בייסורים קשים, אבל התפישה היהודית היא שהמתת חסד של אנשים כאלו היא רצח לכל דבר. וזה נכון אפילו אנחנו יודעים שהאדם הזה עתיד למות בעתיד במחלה הכרוכה גם ביסורים גופניים קשים, בנוסף לייסורי הנפש הכלואה בגוף אדם חסר דעת ובחירה. לכן אין זה עקבי לומר שהמתת חסד כזו תהיה רצויה עבור נפש הכלואה בגוף בהמה.
במאמר הבא נראה שגם לפי דעתם של אותם מקובלים הדוגלים בתפישת התיקון על ידי שחיטה ואכילה, יש מגבלות רבות מבחינת מי יכול לעשות זאת ובאילו נסיבות.
