על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ב' - בקורת רבנית על רעיון גלגול הנשמות בכללותו

זהו מאמר המשך למאמר כאן. מומלץ לקרוא אותו קודם לכן להבנת ההקשר. הבטחתי שם להביא ביתר פירוט והרחבה מקורות רבניים מאלף השנים האחרונות שהביעו התנגדות לרעיון גלגול הנשמות או פקפקו בו, וכאן אעשה זאת. החכמים המובאים כאן מסודרים בסדר כרונולוגי, ולא לפי סדר חשיבותם. ישנם מקורות נוספים שטרם בדקתי (עקב הקושי להגיע לספריה בזמן הקורונה), ולכן עדיין לא נכללו כאן, כך שייתכן שיתווספו מקורות נוספים בהמשך.

א. המקור הרבני הראשון שמזכיר את האמונה בגלגול נשמות הוא הרב סעדיה גאון בבבל במאה העשירית לספירה. רס"ג ככל הנראה זיהה את האמונה הזו כאמונה זרה שהחלה חודרת ליהדות בהשפעת הקראים (שכן אצל הקראים האמונה הזו היתה קיימת כבר מראשיתם בתורתו של ענן בן דוד במאה השמינית לספירה), והוא תוקף אותה בצורה קטלנית:

והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים מצאתים מאמינים בגלגול, וקורים אותו ההיעתקות, ועניינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים. [...] והייתי חס על דברי מלהזכיר שיטתם, וראוים הם לכך לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים. (אמונות ודעות, מאמר שישי פרק ח', תרגום הרב יוסף קאפח)

ב. הפילוסוף היהודי החשוב ר' אברהם בן דאוד, המכונה הראב"ד הראשון, במאה ה12 בספרד אומר על הגלגול ("אמונה רמה" מאמר א פרק ז, עמ' 67 בלינק כאן, מתורגם מערבית): "וזה דבר לא היה לעולם, ולא יעבור שיהיה".

ג. ר' אברהם בר חייא, המכונה הנשיא, במאה ה12 בספרד:

ואיני צריך לזכור דברי המעתיקים [=המאמינים בגלגול] אשר אמרו שהנפשות הן נעתקות מן גוף אל גוף בכל מיני החיים עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, כי דברי אלה הם הבאי והבל גדול. (מגילת המגלה, מאמר שלישי, עמ' 88 של קובץ הPDF בלינק כאן)

ד. בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם, כותב במאה ה12 על הדרוזים שפגש בלבנון:

ואומרים שהנפש בעת יציאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד קטן הנולד באותה שעה, ואם אדם רע הוא תכנס נשמתו בגוף הכלב או בגוף הבהמה, וזה דרכם כסל למו.

ה. במאה ה12 החל הרעיון של גלגול הנשמות לצוץ בקרב חוגי המקובלים בפרובנס (ב"ספר הבהיר"), אבל עדיין נשמר בסוד משאר הציבור. במאה ה13 המשיכה האמונה בגלגול להתפשט בסוד בחוגי המקובלים והגיעה גם לספרד (אצל הרמב"ן למשל, שרק רומז לה בכתביו הגלויים). למרות זאת אנחנו מוצאים עוד רבנים שמתנגדים לרעיון גם במאה ה13. אמנם חלק מהמבקרים כבר שמעו רמיזות על התפשטות הרעיון בחוגי המקובלים ועל כן הם נוקטים בלשון זהירה יותר.

הרד"ק, מפרש המקרא החשוב, כתב במאה ה13 בספרד את הדברים הבאים:

תשלח רוחך - אמרו קצת חכמי המחקר [=אפלטון] כי כל חי אחרי מותו יקום, כי הנפשות הם עתידות  להתגלגל ולחזור לעולם, אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו, ויהיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. ואומרים גדולי הפילוסופים [=אריסטו] כי לא תשוב הנפש לגוף לעולם. [...], ולאמונתנו אנחנו זרע ישראל, והמחזיקים באמונתנו, יהיו הנשמות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך. (פירוש תהלים קד' ל') 

ייתכן אגב שגם ר' אברהם אבן עזרא התכוון גם הוא לשלילת אמונת הגלגול בפרושו על אותו פסוק (כך הבין זאת למשל ר' אברהם אבן מיגאש שנזכיר בהמשך), אבל דבריו סתומים במקצת וניתנים להתפרש באופנים שונים.

ו. ר' אברהם בן הרמב"ם אמר את הדברים הבאים במאה ה13:

שקצת מן החסידים מן האומות הקדמונים אחר שזה אצלם שקר השארות הנפש מבלי גוף, [...] והאמינו שנפש האדם יש לה עמידה והשארות אחרי הפרידה, הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר, ותשכח הגוף אשר היתה בו, וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו, [...] והכרית דעותיהן לאבדם, כן תאבד שאריתם וכל הדומה להם. (עפ"י שמואל אבן צרצה, מקור חיים, דף קכג ע"ג.)

ז. פוסק ההלכה החשוב הרא"ש, במאה ה13, בתשובה לשאלת בנו ר' יהודה, אגב דיון במצוות הייבום שהמקובלים ראו אותה כנובעת מטעמים של גלגול נשמות, דחה את הראיות והסברות התומכות באמונת הגלגול, ומסיים את דבריו כך:

גם הוא תימה, על שמא ואולי כזה שיתיר איסור כרת שהיא אשת אח? ולמה לא ייבם אדם את אשת דודו אולי יניחהו מעצבו ומעמלו? לכן אם קבלה הוא נקבל, כי אין טעם מספיק. (שו"ת רא"ש החדשות סי' ע'; שו"ת זכרון יהודה, סימן ק"ב; וכן כאן).

ח. ר' ידעיה הפניני במאה ה13, במכתב שכתב לרשב"א על התועלת שבפילוסופיה, מונה את ביטול האמונה בגלגול כאחד היתרונות של לימוד הפילוסופיה: 

בגלגול הנפשות והוא דעת אמרו בו שהנפש תתגלגל מגוף אל גוף, ועוד כי יזיקנו זה [=אמונת הגלגול] גם כן באחת מפינות אמונתינו [...] והנה התחזקו המופתים האמתיים על אלו הדעות למחותם, שתועלת בטולם מבואר מאד באמונה (מצוטט בתשובות הרשב"א א, תיח)

הרשב"א עצמו בהיותו תלמידו של הרמב"ן, שהיה מקובל, כנראה האמין בעצמו בגלגול, ומבחינה זו נראה שר' ידעיה הפניני פנה לאדם הלא נכון. אמנם תגובתו של הרשב"א לר' ידעיה לא נשתמרה.

ט. ר' יצחק אבן לטיף במאה ה13: "כל צורה הבאה לעולם היא חדשה כי הדומה לזה אינו זה, וכבר בטלה הפקרות הגלגול." (רב פעלים, סימן כא)

י. בסוף המאה ה13 עם פרסום ספר הזוהר התגלתה האמונה בגלגול נשמות בצורה מפורשת ברבים. אך גם אחרי פרסום הזוהר המשיכה להתקיים התנגדות רבנית לרעיון הגלגול, כפי שנראה כעת, אם כי לעתים בלשון זהירה יותר. 

הפילוסוף היהודי החשוב רבי חסדאי קרשקש כתב במאה ה14:

אם תעתק נפש האדם או תאצל והוא שיקראוהו כת מהחכמים גלגול. ואמנם לפי שהתבאר במה שקדם שנפש האדם עצם שכלי מוכן היה נראה שההעתק בה דבר בטל [=בלתי אפשרי] [...]. שהכת האומרת בו יסודה הקבלה הנה דלתי החקירה ננעלות בו, ואם קבלה נקבל בסבר פנים יפות.  (אור השם, מאמר ד' דרוש ז')

כלומר הרח"ק אומר שמבחינה פילוסופית הגלגול נראה לו כדבר בלתי אפשרי, אבל אם יוכח לו שיש מסורת קדומה בעניין הוא יהיה מוכן לקבל אותה. כפי הנראה הוא לא היה בטוח שיש מסורת אותנטית כזו.

יא. ר' שמואל אבן צרצה (במאה 14) בספרו ('מקור חיים' עמ' קכ"ג) מצטט באהדה כמה מן המקורות הקודמים שהבאנו כנגד אמונת הגלגול. 

יב. ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים כותב (במאה ה15): 

מכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול. [...] שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחילת יצירתו, כן אפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף. אבל אין זה נכון. [...] והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים. והשם יודע.(ספר העיקרים, מאמר ד' פרק כ"ט)

יג. ר' משה כהן אשכנזי מכרתים נטל חלק בויכוח סביב שאלת הגלגול בעיר קנדיאה בשנת 1466, וייצג שם את הצד המתנגד לגלגול נשמות. (ראו ראה א' גוטליב, ויכוח הגלגול בקנדיאה, ספונות, יא, תשל"א, עמ' מה-סו). 

יד. ר' אברהם אבן מיגאש בסוף המאה ה16, כתב באריכות כנגד אמונת הגלגול בספרו 'כבוד אלוהים' (חלק ב פרקים י-יד), וזו תחילת דבריו שם:

מזמן רב וימים קדמוניות נפל טעות בפי רוב בני עמינו ונטה דעתם להאמין בגילגול הנפש, ומאמינים בו כאילו היה פינה אחד מפינות התורה, ופשטה הנגע בקירות ליבם, והוא טעות גמור בידם, נשאר להם מהפאגאנוש [=פאגאנים].

טו. במאה ה17 רבי יהודה אריה ממודנה כתב חיבור נגד השקפת גלגול הנשמות ביהדות ושמו "בן דוד", והוא מסיים שם את דבריו כך: 

אם סוקרטס ופיתגורס ודומיהם האמינו בגלגול, ורוב הקדושים וחכמי ישראל והרמב"ם והגאון רבינו סעדיה גאון [...] הכחישוהו, יהי רצון שיהיה חלקי עם המכחישים, ולא עם המאמינים.

טז. במאה ה19 אנחנו מוצאים את ר' שמואל שטראשון (הרש"ש), מגדולי תלמידי החכמים בליטא בימיו, אומר בחידושיו על דברי הגמרא "כשם שביאתך לעולם בלא חטא, כך יציאתך מן העולם בלא חטא" (בבא מציעא קז.) - "מכאן קושיה קצת לבעלי דעת הגלגול".

ר' שמשון רפאל הירש

יז. רש"ר הירש מנהיג היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה19 מתאר את גלגול הנשמות כאמונה מצרית (אולי בהשפעת דברי הרודוטוס שהזכרנו למעלה) המנוגדת ליהדות: 

המצרי היה חונט את הגוף כדי שיתקיימו ייחודו ועצמיותו. אבל הנשמה, לדעתו, אינה נשארת בייחודה האישי, אלא נודדת מגוף לגוף – לרבות גופי בעלי חיים – תוך שינויי צורה מרובים. אך היהודי מאמין שהנשמה מתקיימת לעולם, ואילו הגוף נודד. לאחר שהנשמה נאספת אל עמיה, אין לגוף דבר יותר עם האיש. (פירוש לתורה על בראשית פרק נ' פסוק ב', מתורגם מגרמנית). 

אפשר שהבקורת של הרב הירש על רעיון גלגול הנשמות קשורה לבקורת הכללית שלו על ספרות הקבלה: "ואת שהנהו חזון ומושג פנימי, השיגו והבינו כמו עולמות חיצוניים בדמיון וחלום. [...] אך יען לא הבינו אותה כהוגן נהיתה רק מכונה לחזיונות הדמיון [...]" (אגרות צפון אגרת יח').
כמו כן ייתכן שהרב הירש גם תרם כסף להדפסת הספר "טעם זקנים" בפרנקפורט ב1854, שבו הופיע לראשונה בדפוס חיבורו של הרב יהודה אריה ממודינה נגד אמונת הגלגול שהזכרנו לעיל. ברשימת התורמים להדפסת הספר מופיע אדם בשם הרב מר דוקטור הירש מפרנקפורט, ובאותה העת הרב הירש אכן כיהן כרב בקהילת פרנקפורט. אמנם הרב הירש לא סיים את לימודיו באוניברסיטת בון, אבל בכל זאת רבים עד היום מכנים אותו "הרב דוקטור" (ראו למשל כאן, כאן וכאן). מאידך ייתכן שהיה יותר מרב דוקטור אחד בשם זה בפרנקפורט באותה עת, והדבר דורש בדיקה.

יח. עד כה הבאתי רק מקורות שהביעו התנגדות או פקפוק לרעיון הגלגול בכללותו. במאמר הבא אביא מקורות נוספים של מקובלים שהאמינו באמונת הגלגול בבני אדם, אבל שללו את אמונת הגלגול בבעלי  חיים.