הטענה שהיטלר סלד מציד היא נכונה אבל מוגזמת ולא מדוייקת. צמחונים על רקע מוסרי מתנגדים כידוע באופן מוחלט לכל סוגי הציד (למעט מקרים קיצונייים ונדירים שהם בגדר פיקוח נפש, כמו ציד של חיות שמסכנות חיי אדם, או אדם ששוהה באי בודד ללא כל מזון והדרך היחידה שלו שלא למות ברעב היא לצוד חיות). לעומת זאת כפי שנראה למטה היטלר התנגד רק לסוגים מסויימים של ציד, אבל לסוגים אחרים של ציד הוא לא התנגד, והיו אף סוגים מסויימים של ציד שהוא עודד.
התמונה "הבזיירית" מאת הצייר האוסטרי מקרט, ניתנה כמתנה מהיטלר לגרינג (נחלת הכלל)
אחד המקורות שמובאים בתור הוכחה להתנגדותו של היטלר לציד היא הציטוט הבא מספר זכרונותיו של אלברט שפאר "בתוככי הרייך השלישי". כאן היטלר מדבר על חיבתו של גרינג השמן לציד:
How can a person be excited about such a thing. Killing animals, if it must be done, is the butcher's business. But to spend a great deal of money on it in addition. ... I understand, of course, that there must be professional hunters to shoot sick animals. If only there were still some danger connected with hunting, as in the days when men used spears for killing game. But today, when anybody with a fat belly can safely shoot the animal down from a distance. . . . Hunting and horse racing are the last remnants of a dead feudal world.
אך כבר בציטוט זה אפשר לראות שההתנגדות של היטלר לציד לא היתה גורפת, אלא מכוונת בעיקר כנגד ציד נטול סיכונים שנעשה למטרת שעשוע בלבד. ציד כזה נתפש על ידו כציד בתנאים "בלתי הוגנים" שכן לצייד האנושי יש בו יתרון טכנולוגי עצום שאינו תלוי כלל ביכולותיו האישיות, ובו הצייד יורה בחיה ממרחק בטוח ואינו לוקח על עצמו שום סיכון במאבקו מול בעל החיים. לעומת זאת נראה שלא היתה לו התנגדות לציד בתנאים "שוויוניים" שבהם גם האדם לוקח על עצמו סיכון, כפי שהיה בימים קדמונים בהם צדו עם חניתות. כמו כן נראה שהוא לא התנגד לציד שנעשה למטרות שאינן שעשוע, כגון ציד למטרת אספקת מזון. הבנה זו מתאשרת גם על ידי הדברים הבאים שסיפר הנס באור שהיה טייסו האישי וידידו של היטלר בספר זכרונותיו. הוא מתאר כאן כיצד היטלר חש הערכה דווקא לציידים הלא חוקיים (poachers) משום שהללו לקחו על עצמם במהלך הציד סיכון מסויים של הסתבכות עם החוק:
[אגב, היחידה הצבאית שהוקמה על בסיס גרעין של ציידים לא חוקיים היא חטיבת דירלווגנר, שיועדה בעיקר ללחימה נגד פרטיזנים ונחשבת לאחת היחידות האכזריות והידועות ביותר לשמצה בצבא הנאצי.]
דברים דומים מספר היינריך הופמן שהיה הצלם וידיד קרוב של היטלר. הוא מביא בספרו את הדברים הבאים שאמר היטלר לגרינג:
ודברים דומים אפשר למצוא מצוטטים מפיו של היטלר גם בספר שיחות השולחן שלו:
צילום מעמ' 93-94 בספר שיחות השולחן של היטלר
מעבר לכך מסתבר שלמרות דבריו של היטלר בגנות הצייד הספורטיבי הבלתי הוגן, בפועל הוא לא ניסה למנוע ממקורביו לעסוק בציד כזה, ופעמים שאף עודד אותם לכך ישירות או עקיפות. כך למשל בספר זכרונותיו של פליקס קרסטן, הפיזיותרפיסט של הימלר, עמ' 112-113, יש ציטוט של הימלר מספר שהיטלר הוא זה ששלח אותו להשתתף בארוע הציד המתואר שם בניגוד לרצונו (עוד על יחסו הצבוע של הימלר לציד ראה כאן):
ועם כל הבקורת שראינו מצד היטלר על תאוות הציד של גרינג, הוא בכל זאת בחר להעניק לו במתנה את התמונה "הבזיירית" שהבאנו למעלה, כפי שניתן לראות בתמונה כאן. וזאת למרות שבזיירות היא כמובן סוג מובהק של ציד למטרות שעשוע, שהוא נטול כל סיכון לצייד האנושי. כמו כן היטלר תמך בהחלטתו של גרינג לארגן תערוכת ציד בינלאומית בברלין בנובמבר 1937, ואף ביקר בה בעצמו ב6 בנובמבר 1937 (Hitler: Speeches and Proclamations מאת מקס דומרוס, כרך ב' עמ' 974). וכאן ניתן לראות את היטלר מצטלם בחברת ציידים בוואריים בתלבושת ציד מסורתית.
במאמרים הבאים נראה שמעבר לכך שיש סוגי ציד שהיטלר לא התנגד להם (ציד מסוכן), היטלר גם תמך ועודד סוגי ציד אחרים (ציד למטרת אספקת מזון).
במאמרים קודמים ראינו שהיטלר התנגד לסוגי ציד מסויימים אבל היה אדיש כלפי סוגי ציד אחרים, ואף עודד חלק מהם. כאן נראה שהיטלר בעצמו עסק בציד מסוגים מסויימים בצעירותו.
ראשית, היטלר סיפר שבהיותו ילד ירה פעם ברובה ציד לעבר תרנגולות של שכן שחדרו לגינה שהיתה שייכת למשפחתו. אמנם מטרתו כאן לא היתה להרוג את התרנגולות אלא להבריח אותן אבל נראה שלא היה אכפת לו אם הן ייפגעו תוך כדי כך.
צילום מהספר שיחות השולחן של היטלר
כמו כן, בשנת 1904, בהיותו בגיל 15, היטלר נהג לשעשע את עצמו בירי מהחלון (ככל הנראה מרובה אוויר) בחולדות ששרצו בחצר של הבית שבו התגורר באותה עת בעיירה האוסטרית שטייר. כך סיפר שנים רבות לאחר מכן בשיחה שניהל ב8 לינואר 1942. כפי שניתן לראות גם ב1942 הוא לא הביע שום הסתייגות או חרטה על ציד החולדות שבו עסק כנער.
צילום מעמ' 193 בספר שיחות השולחן של היטלר
גם בזמן שרותו בצבא במלחמת העולם הראשונה הוא נהג לצוד חולדות בשוחות, וחיילים ששירתו איתו באותה העת סיפרו שהוא הצטיין במיוחד בציד חולדות באמצעות שיפודן בכידון הרובה שלו.
היטלר שנא חולדות שנאה עזה, והדבר לידי ביטוי גם בתעמולה האנטישמית שיזם. התעמולה הנאצית הציגה פעמים רבות את היהודים בדמות חולדות המתפשטות בעולם מיבשת ליבשת. והנה דוגמאות לכמה כרזות וקריקטורות אנטישמיות מהתקופה הנאצית.
מסתבר, שחולדות לא היו החיות היחידות השנואות על היטלר, ועל נושא זה נרחיב במאמר הבא.
אנשים רבים טוענים שהיטלר אהב חיות. אבל זה לא מדוייק כלל וכלל. היטלר אהב רק חיות מצייתות ונאמנות לו, כשם שהוא אהב רק בני אדם צייתנים ונאמנים לו. לכן הוא אהב כלבים וגידל כמה מהם במהלך חייו. אבל מיותר לומר שעצם העובדה שהיטלר גידל בחיבה רבה כלבים, לא מעידה על כך שהוא גילה אהבה לכל החיות. כולנו מכירים אנשים רבים שאוהבים מאד כלבים אבל הם רחוקים מלאהוב פרות למשל שכן הם אינם צמחונים. מעבר לכך, היטלר גם גילה חיבה לילדים גרמנים טהורי גזע והתייחס יפה לאנשי צוותו, האם זה אומר שהוא אהב את כל בני האדם?
פרשי הSS. הצבא הנאצי השתמש בסוסים ואחר כך השמיד אותם. התמונה מאת פטר אלנדורף
כאמור, היטלר אכן אהב כלבים, אבל רק כשהם היו ממושמעים ונאמנים לו. כאשר הם גילו חוסר משמעת או נאמנות הוא לא היסס להכות אותם באכזריות ואף לאיים בהריגתם כפי שהראיתי במאמר כאן. לכן הוא כנראה גם הורה להמית את כלביהם של היהודים, כפי שתיארתי בהרחבה במאמר כאן.
מסתבר שהיטלר גם לא אהב סוסים כי הם לא היו ממשומעים מספיק בעיניו, ולא צעדו בצורה מספיק מסודרת במצעדים צבאיים. כך העיד הדיפלומט הנאצי גוסטב פון הלם במהלך שהותו בכלא האמריקאי, כפי שניתן לראות בקטע הבא מהעתון שיקגו טריביון מתאריך 16 למאי 1946(עמ' 8):
ייתכן שיש כאן גם ביטוי של סלידה מצד חייל חי"ר פשוט כלפי החיה המסמלת את חיל הפרשים האריסטוקרטי. ואולי ביחסו של היטלר לסוסים יש גם תוספת הסבר להשמדת הסוסים הסיטונית שבצעו הנאצים בעת נסיגתם מחצי האי קרים ב4 במאי 1944. באותו היום במפרץ סברניה שבקרים, החיילים הנאצים הנסוגים הרגו 30000 מסוסיהם בירי ובהדהרתם משפת צוקים (ראו כאן וכאן), ובלבד שלא יפלו חיים בידי הרוסים.
חיה נוספת המפורסמת ב"חוסר המשמעת" שלה היא החתול. ובאופן לא מפתיע מסתבר שהיטלר שנא גם חתולים. הם גרמו לו להיות עצבני והוא היה נראה מבועת כשראה חתול. כך העידה מזכירתו כריסטה שרודר בספרה He Was My Chief, שתקציר שלו ניתן למצוא כאן.
חיה נוספת שהיתה שנואה מאד על היטלר היא החולדה. חיה זאת הוא גם צד בעצמו, ואף השתמש בה רבות בתעמולה האנטישמית שלו. על כך הרחבתי במאמר כאן.
לסיכום נראה אם כן ש"אהבת החיות" של היטלר לא היתה מבוססת על שיקולים אתיים של רחמים ואמפתיה לסבל של יצורים בעלי תודעה, אלא על תאוות שליטה ושיקולים אסתטיים. בהתאם לכך בעלי חיים שהיו צייתניים ויפים בעיניו הוא אהב וטיפח ובעלי חיים אחרים שלא היו ממושמעים או שהיו מכוערים בעיניו הוא שנא ולא היתה לו בעיה לפגוע בהם, בלי קשר לרמת התודעה שלהם.
אנשים מסויימים מנסים לטעון שתפישת העולם של היטלר דגלה ברחמים וחמלה כלפי בעלי חיים. אבל האמת שתפישת העולם הבסיסית שלו היתה הפוכה לחלוטין. הוא האמין שהחוק השולט בעולם כולו הוא המאבק. לפי תפישתו האידאולוגית העולם הוא זירת מאבק בין החזקים והחלשים, ולחלשים אין זכות קיום. ודבר זה היה נכון לדידו בכל הרמות ובכל סוגי מערכות היחסים: בין בני אדם ועמים וגזעים שונים, בין בעלי חיים ממינים שונים, וגם בין בני אדם לבעלי חיים. ברור שתפישה זו מנוגדת לגמרי לתפישה הצמחונית והטבעונית המבוססת על חמלה.
השקפתו האמיתית של היטלר: דגים גדולים אוכלים דגים קטנים. ציור משנת 1556 מאת פיטר ברויגל האב. נחלת הכלל באדיבות ויקימידיה
נביא כאן כעת כמה ציטוטים של היטלר שבהם הוא שוטח את השקפתו נטולת הרחמים על המאבק והמלחמה כעקרון השולט בעולם, על כך שהחלש והמפסיד מאבד את זכותו לחיות, ועל הצורך של בני האדם לשלוט בבעלי החיים בדי חזקה, כי לולי כן בעלי החיים ישלטו עלינו.
Struggle is the father of all things. Only through struggle has man raised himself above the animal world. Even today it is not by the principles of humanity that man lives or is able to preserve himself above the animal world, but solely by means of the most brutal struggle.
מתוך הספר השני של היטלר, ההמשך של מיין קאמפף שהיטלר הוציא לאור במהדורה מצומצמת למקורבים בלבד (עמ' 9)
And only very late did man finally become visible to himself [...]. This development is characterized by the never-ending battle of humans against animals and also against humans themselves.
נאום מ1 באפריל 1939 בעת חנוכת האניה טירפיץ (עפ"י Hitler: Nemesis מאת איאן קרשו, הביוגרף המפורסם של היטלר):
He who does not possess power loses the right to life.
ההשלכה של דברים אלו בהקשר של היחס לבעלי חיים היא ברורה, מאחר שלחיות המשק אין כוח והם נתונות תחת שליטתנו אז לשיטת היטלר הן איבדו את הזכות לחיים. נאום מ20 לאוגוסט 1941 (הצילום מתוך Hitler: Nemesis מאת איאן קרשו)
ושוב אין צורך לומר שמנקודת מבט צמחונית מוסרית יש כמובן הבדל עצום בין בעל חיים שמת ממחלה וכזה שנהרג בידי אדם, וזאת כמובן דעה מנוגדת לחלוטין לדעתו של היטלר כאן.
שיחה מ23 בספטמבר 1941 (מספר שיחות השולחן של היטלר):
Men dispossess one another, and one perceives that, at the end of it all, it is always the stronger who triumphs. Is that not the most reasonable order of things? If it were otherwise, nothing good would ever have existed. If we did not respect the laws of nature, imposing our will by the right of the stronger, a day would come when the wild animals would once again devour us — then the insects would eat the wild animals, and finally nothing would exist on Earth but the microbes.
לסיכום אנו רואים שהיטלר החזיק בדעה שאסור לחזק לרחם על החלש, ודבר זה היה נכון בעיניו הן ביחס למאבקים שבין בני אדם, גזעים ועמים שונים, והן ביחס למאבקים בין מינים שונים של בעלי חיים, ובפרט המאבק בין האדם לחיות. וזו כמובן השקפה מנוגדת בצורה קיצונית להשקפה הטבעונית.
אראל סג"ל במאמר שכתב ב2013 בבואו לטעון כי היטלר היה חובב חיות קיצוני מביא את ה"הוכחה" הבאה:
עדי ראיה טענו כי היטלר חובב הסרטים היה עוצם עיניו בסצנות שבהן נפגעו חיות.
המקור לסיפור הזה הוא הקטע הבא מספר זכרונותיו של הנס באור שהיה טייסו האישי וידידו של היטלר, שמספר שהיטלר צפה בשוויון נפש בסרטים שבהם רואים בני אדם נטרפים על ידי חיות הטרף שאותן ניסו לצוד, אבל בסרטים אחרים היה עוצם עיניים בסצינות שתיארו מראות של ציד רגיל:
האם באמת ניתן ללמוד מקטע זה על הבדל בין יחסו של היטלר לחיות ויחסו לבני אדם? אני טוען שלא בהכרח.
צריך לזכור שיש הבדל אחד משמעותי בין הצגת מותם של בני אדם בסרטים עלילתיים לבין הצגת מותם של בעלי חיים בסרטים כאלו. מוות של בני אדם בסרטים כאלו הוא תמיד מבויים ולא אמיתי, לעומת זאת מותם של בעלי חיים בסרטים כאלו עשוי בהחלט להיות אמיתי. אין לנו מושג לאיזה סרטים בדיוק רומז הנס באור בדבריו, וכנראה שלעולם לא נדע זאת כי הוא כבר אינו בחיים. אבל דוגמא מעניינת בהקשר זה היא הסרט המפורסם "חוקי המשחק" של ז'אן רנואר שיצא לאור באותה התקופה (ב1939). בסרט זה יש גם סצנה של רצח אדם וגם סצנות של ציד ארנבים וציפורים (כולל פרפורי הגסיסה של אחד הארנבים). מובן מאליו שהסצנה של הרצח היתה מבויימת ואיש לא נרצח באמת במהלכה. אבל הסצנות של הציד היו אמיתיות, ובמהלך צילומן נהרגו מאות חיות. אולי אלו הסצינות שבהן היטלר עצם את עיניו?
כעת, אפשר לומר שרוב בני האדם בימינו ראו בחייהם לא מעט סרטים עלילתיים שבהם נהרגים בני אדם (באופן מבויים כמובן) ולא הסבו את מבטם. סרטים כאלו אינם זוכים בדרך כלל לצנזור או טשטוש כאשר הם מוקרנים בטלוויזיה הציבורית. לעומת זאת רבים מאותם אנשים שאין להם בעיה לראות סצנות מבויימות של הריגת אדם, לא מסוגלים להתבונן בסצינות לא מבויימות של שחיטת פרות, ומתרגזים כשטבעונים מבקשים מהם לצפות בסרטים כאלו. בעקבות כך, סרטים כאלו אכן זוכים לטשטוש וצנזור בטלוויזיה כפי שראינו לאחרונה (2016) בתחקיר על שחיטת הפרות בפאראגוואי בערוץ 10.
לשם השוואה - סדרה כמו משחקי הכס זוכה לפופולריות עצום למרות ריבוי קטעי הריגת האנשים הגרפיים שבה, בגלל שכולם יודעים שהם מבויימים ולא אמיתיים. הרבה אנשים ראו את הסצינות בסרטון הבא בלי להניד עפעף.
לעומת זאת רבים מאלו שצופים בלי קושי מיוחד בסצינות כאלו לא רוצים לצפות בסצנות של הריגת בעלי חיים שמפיצים טבעונים, בגלל שהם יודעים שסצנות אלו אמיתיות.
התנהגות זו (של צפייה בהריגה מבויימת של בני אדם ואי יכולת לצפות בשחיטת פרות אמיתית) מאפיינת גם אנשים רבים שאינם צמחונים מטעמי מוסר או חובבי חיות באופן מיוחד, ויש אפילו קרניסטים גמורים שנוהגים כך. ברור אם כן שהתנהגות כזו אינה מוכיחה יחס מיוחד לבעלי חיים והעדפתם על פני בני אדם.
רעיון זה יכול להסביר גם את הסתירה לכאורה שיש בין העדות של הנס באור לעדות אחרת של שומר ראשו של היטלר רוכוס מיש. מיש טען שהיטלר לא היה מסוגל להתבונן ישירות בתמונות המתארות סבל של אנשים:
לפי ההסבר שהעליתי כאן נראה שההבחנה ברורה. היטלר, כמו הרבה בני אדם אחרים, לא היה מסוגל להתבונן במראות של סבל אנושי אמיתי, אבל לא היתה לו בעיה לצפות בסבל אנושי מבויים.
כמובן שכל הטעון שלי נשען כאן על ההנחה שהסרטים שבהם צפה היטלר, ועליהם מדבר טייסו הנס באור, הם סרטים עלילתיים. לא ניתן לדעת זאת מדברי באור כאן, ואני לא מצאתי כל מידע נוסף על סרטים אלו מעבר לכך. אבל קצת קשה להאמין שבימים ההם של ראשית הקולנוע מישהו הצליח לתפוש במצלמת קולנוע אירוע אמיתי שבו חיות מתנפלות על בני אדם וטורפות אותם. לכן נראה שההשערה הסבירה יותר כרגע היא שהיה מדובר בסצינה מבויימת ולא אמיתית. בכל אופן, בין אם ההשערה הזאת מבוססת או לא, לכל הפחות נראה שלא ניתן ללמוד ממקרה זה הרבה על אודות יחסו של היטלר לחיות (כל עוד לא יתגלה מידע נוסף בעניין).
הדרך שנתאר במאמר הזה מיועדת לטפל במקרים שבהם התאים המקוריים ליצירת הבשר המתורבת נלקחו ישירות מגוף הבהמה הכשרה החיה, ולא מן החלב כפי שתארתי במאמר קודם. נראה שאפילו אם נאמר שבמקרה זה יש לכאורה צד לומר שהתאים המקוריים הם אכן איבר מן החי, ניתן בכל זאת להכשיר את הבשר המתורבת שגדל מהם. לבשר הזה עצמו ודאי אין דין של איבר מן החי, שהרי הוא לא גדל בתוך בהמה חיה, אבל מה שאראה כאן הוא שגם במה שצמח מאיבר מן החי (מחוץ לבהמה) אין איסור. כמובן שניתן גם להוסיף את הרעיון וההליך שיתואר כאן כשלב נוסף גם במקרה של לקיחת תאי המקור מחלב, למרות שבמקרה כזה כבר העלינו שאין כל מקום לחשש איבר מן החי, וזאת לרווחא דמילתא.
הרעיון כאן הוא להתייחס לתא שנלקח מהבהמה הכשרה החיה (או העוף הכשר החי, בהמשך נציין רק בהמה אך כל הדברים תקפים גם לעופות) כזרע או גרעין ואל הבשר המתורבת שנוצר ממנו כאל הגידולים (או הצמח) שגדל ממנו. והטענה שאני מבקש לטעון כאן היא שגם אם רואים את התא שנלקח מהבהמה כאיבר מן החי של הבהמה התורמת, בשום אופן אין לראות בתאים הצאצאים שלו חלק מן הבהמה התורמת, ולכן התאים הצאצאים הללו אינם איבר מן הבהמה התורמת. מאידך גיסא מכיוון שתאים אלו אינם מתפתחים, ואף אינם יכולים להתפתח לכדי יצור חי שלם אחר, אז הם גם אינם איבר של אף בהמה אחרת. ולכן הם אינם איבר מן החי בשום צורה שהיא. יתר על כן גם אי אפשר לומר שהם אסורים בגלל שהם צמחו מתוך איבר מן החי כפי שאראה מייד בהמשך.
כעת אביא ראיות לעמדה זו. אך תחילה כדי להעמיד את הדיון במסגרת מוגדרת היטב, נתייחס בהמשך המאמר לתהליך הייצור הבא: לוקחים תא גזע פלוריפוטנטי בודד מן הבהמה ומכניסים אותו למיכל תסיסה תעשייתי (זוהי ה"זריעה"). נכניס למיכל חומרי הזנה עבור התא וניתן לו להתרבות. אחרי מספר ימים המיכל כולו יתמלא בטריליונים רבים של צאצאיו של אותו התא ("הגידולים"). אז ניקח מן המיכל תא בודד מצאצאים אלו ו"נזרע" אותו במיכל תסיסה שני ואת התאים שיגדלו ממנו שם נהפוך בסופו של דבר לתאי שריר ושומן וכיו"ב. והנה במשנה מסכת תרומות נאמר ביחס לזרעים אסורים במאכל משום שהם טבל (כלומר גרעינים שהתחייבו בתרומות ומעשרות ולא הפרישו מהם תרומה): "הטבל, גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה" (תרומות ט ו). כלומר אם זרענו גרעיני חיטה שהם טבל , שהם אסורים באכילה באיסור חמור (כרת), החיטה שתצמח מהם מותרת באכילה, מכיוון שהזרע המקורי התכלה ונעלם. והנה אנחנו יודעים שמבחינה מציאותית הזרע המקורי, האסור באכילה מטעם טבל, לא באמת התכלה והתאיין פיזית, אלא רק התכלה למראית העין האנושית הבלתי מזויינת. אבל למעשה אם היינו עוקבים אחרי הגרעין בצורה מדוקדקת באמצעות מיקרוסקופ היינו רואים שהוא בעצם הפך להיות לחלק מצמח החיטה שנבט ממנו. שני החלקים העיקריים בגרעין החיטה הם העובר ורקמת האגירה להזנתו. העובר הוא צבר תאי הגזע שצאצאיהם הממויינים לסוגי תאים שונים ירכיבו את הצמח הבוגר, ומאגר המזון הוא זה המספק לעובר את חומרי המזון שהוא זקוק להם בשלבים הראשונים לצמיחתו. אפשר לומר אם כן שהגרעין הוא הדבר המעמיד ונותן טעם בחיטה שצמחה ממנו, ולמרות זאת החיטה מותרת באכילה. באופן דומה ברור שגם תא הגזע המקורי שלקחנו מהבהמה, האסור אולי באכילה מטעם איבר מן החי (איסור קל יותר מאיסור טבל, ועונשו מלקות בלבד) מתכלה למראית העין האנושית הבלתי מזויינת, אבל למעשה אם היינו עוקבים אחריו בצורה מדוקדקת באמצעות מיקרוסקופ היינו רואים שהוא בעצם הפך להיות חלק מטריליוני התאים שנוצרו ממנו במיכל התסיסה. ועל פי האנלוגיה הזו גם תאים אלו צריכים להיות מותרים באכילה. מבחינת ביולוגית התהליכים העוברים על התא מן הבהמה במיכל התסיסה ועל הגרעין הנזרע באדמה הם דומים ביותר. בשני המקרים מדובר למעשה על תא גזע שמתרבה והתאים שמתרבים ממנו עוברים בסופו של דבר התמיינות לסוגים שונים של תאים. הקרקע והנוזל שבמיכל התסיסה הם רק המצע שבו גדלים הצאצאים של התא המקורי, והמקור למזון ולמים שמספקים להם את האנרגיה וחומרי הבניין כדי לגדול. מעבר לכך שניתן ללמוד את היתר הבשר המתורבת בקל וחומר מגידולי טבל מבחינת חומרת האיסור, אפשר להתיר אותו גם בקל וחומר מבחינת כמות החומר האסור שנותר בבשר המתורבת לעומת גידולי הטבל. אפשר להראות שהסיכוי שאטומים מהמקור האסור ישארו במוצר הסופי גדול פי 10 בחזקת 29 (מאה מיליארד מיליארד מיליארדים!!! מספר הגדול פי מיליון בערך ממספר הכוכבים ביקום הנצפה) במקרה של חיטה שצמחה מגרעין טבל לעומת בשר המתורבת שגדל מתא מן החי באופן שתארנו למעלה. כדי לראות זאת נעשה את החישוב הבא: תא ממוצע של בעל חיים שוקל כננוגרם (מילארדית הגרם) ומספר האטומים בו הוא כ10 בחזקת 14. נכניס תא כזה למיכל תסיסה תעשייתי שיש בו מקום ל10 טונות של תאים ונמלא אותו במים, חמצן, ומזון כדי שיתרבה, אז בסוף יהיו שם 10 טונות של תאים, כלומר 10 בחזקת 16 תאים (10 מיליוני מילארדים של תאים). מכאן ניתן להסיק בנקל שאם נוציא כעת באופן אקראי תא בודד ממיכל התסיסה אז יש סיכוי של לפחות 99% שהתא הזה לא יכיל אפילו אטום אחד מהתא המקורי שהכנסנו למיכל. אם נכניס את התא החדש למיכל תסיסה שני ונחזור על התהליך, אז הסיכוי שימצא אטום בודד בק"ג אחד של בשר מתורבת שנוציא מהמיכל השני (שהוא 0.001 מכלל הבשר שבמיכל השני) יהיה פחות מ0.001%, כלומר פחות מ1 למיליון. לעומת זאת משקלו הממוצע של גרעין חיטה הוא כ30 מיליגרם (0.03 גרם) ומשקלו הממוצע של צמח חיטה שצומח מגרעין אחד הוא בערך 20 גרם, כלומר פי 667 ממשקל הגרעין. מכאן ניתן להסיק שבכל קילוגרם של גרעיני חיטה שצמחו מגרעיני טבל עשוי להיות בערך 1.5 גרם של חומר מגרעיני הטבל המקוריים, שהם כ10 בחזקת 23 אטומים. למעשה כמות האטומים מן החומר המקורי האסור תהיה קטנה בהרבה בשני המקרים מהערכים שציינתי כאן. זאת מכיוון שבנוסף לכך שהבשר המתורבת והצמח הגדל קולטים במהלך גידולם מים, חמצן (או פחמן דו חמצני עבור הצמחים), וחומרי מזון "כשרים" מסביבת הגדול שלהם, הם גם פולטים החוצה תוצרים של חילוף החומרים שמתבצע בהם (כמו פחמן דו חמצני שנפלט מתאי הבשר המתורבת בעת נשימתם ויוצא מן המערכת). קשה להעריך במדויק את ההשפעה של חילוף החומרים על כמות האטומים מהמקור האסור שנותרים בתוצר הסופי. אבל ברור שההשפעה היא די דומה בשני המקרים, ולכן היחס בין הסיכויים שיישארו אטומים מהמקור האסור בתוצר הסופי נותר בערך כפי שציינתי.
ואם יטען הטוען שהדוגמא של גידולי טבל היא רק דוגמא אחת שלא ניתן ללמוד ממנה, אז מסתבר שכיוצא בזה נאמר גם לגבי גידולי פרי ערלה. פרי ערלה, היינו פרי שצמח לעץ בן פחות מ3 שנים, אסור באכילה והנאה עולמית, גם אם נשתמר אחרי שמלאו לעץ 3 שנים. אבל אם פרי ערלה נזרע באדמה (בין אם כתוצאה מנפילה טבעית או על ידי גוי בהיתר או על ידי יהודי באיסור) וצמח ממנו עץ, הוא אינו אסור עולמית, ודינו כעץ רגיל שפירותיו מותרים באכילה אחרי 3 שנים (רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי י כא). גם ביחס לגידולי תרומה (שאסורים לזר ולכהן טמא) מעיקר הדין היו גידוליהם מותרים לכל אדם, ורק בגלל גזירת חכמים מיוחדת אסרו את גידוליהם והתירו רק את גידולי גידוליהם.
ואם יטען הטוען שלא ניתן ללמוד מדוגמאות מתחום הצומח לדוגמאות מתחום החי, הרי שניתן למצוא גם דוגמאות דומות מתחום החי, ובמיוחד בהקשר של איסור איבר מן החי: א. בעל חיים משוכפל: ב1996 שוכפלה הכבשה דולי, ומאז שוכפלו עוד כמה סוגי חיות כשרות כמו פרות, עזים ויעלים. ב20 השנים שעברו מאז היו הרבה מאמרים ודיונים הלכתיים סביב שאלת שכפול גנטי בבני אדם. אבל למיטב ידיעתי איש מעולם לא דן בשאלה האם בעל חיים כשר ששוכפל גנטית כשר למאכל (ע"י שחיטה). נראה שזה פשוט לכולם כביעתא בכותחא שהיא מותרת לאכילה, ולכן איש לא טרח להעלות את השאלה לדיון. והנה, האופן שבו נוצרה דולי היה על ידי לקיחת גרעין של תא גוף רגיל שנלקח מכבשה חיה אחת והכנסתו לביצית לא מופרית שנלקחה מכבשה חיה אחרת במקום הגרעין שהיה בה. כלומר דולי נוצרה למעשה מתאים שהוצאו משני בעלי חיים בחייהם, כלומר משני איברים מן החי. ואילו גידולי איבר מן החיה היו אסורים גם כן משום שגדלו מאיבר מן החי אז דולי היתה אסורה עולמית, ולא היה ניתן להתירה גם על ידי שחיטה שלה וגם לא על ידי שחיטה של שתי הבהמות שהיא כביכול איבר מן החי שלהן. שכן דין פשוט הוא שלאחר שאיבר מן החי ניתק והוצא מבהמה בחייה הוא אסור עולמית, ולא ניתן להתיר אותו למפרע על ידי שחיטת הבהמה שממנה נלקח. למשל אם חתכנו את חלקה התחתון של רגל של בהמה (מתחת לברך) בחייה, הרגל החתוכה תהיה אסורה עולמית גם אחרי שנשחוט את אותה בהמה, למרות שהבהמה עצמה אינה טריפה ומותרת באכילה. ואם יטען הטוען שחיות משוכפלות עודן נדירות ביותר ויקרות מאד, ולכן כנראה לא נראה אותם לעולם מובלות לשחיטה, וזו הסיבה שלא דנו הפוסקים בכשרותן, הרי שניתן להביא דוגמא נוספת שהיא הרבה יותר נפוצה ומסחרית כבר היום. ב. בעלי חיים שנולדו בהפריית מבחנה (IVF): הפריית מבחנה היא היום טכניקה נפוצה בקרב מגדלי פרות וכבשים למאכל או לתעשיית החלב. הדבר נכון הן בעולם בכלל, והן במדינת ישראל בפרט. כאן למשל ניתן למצוא מדריך מעשי למגדלי בקר כיצד לבצע IVF בפרה. והנה גם בשאלה זו שהיא שאלה הלכה למעשה לגבי מעשים שבכל יום לא מצאנו אף פוסק שאוסר אכילת פרות או כבשים שנולדו באמצעות IVF. ושוב האופן שבו נוצרת בהמה שכזו הוא שלוקחים תאי זרע מהאב החי וביצית לא מופרית מהאם החיה ומזווגים אותם יחד במבחנה. הביצית המופרית שמתקבלת היא אם כן צאצאית של איברים מן החי, ואילו גידולי איבר מן החי היו אסורים גם כן משום שגדלו מאיבר מן החי אז כל חיה שנולדה באמצעות IVF היתה אסורה עולמית, ולא היה ניתן להתירה גם על ידי שחיטה שלה וגם לא על ידי שחיטה של שתי הבהמות שהיא כביכול איבר מן החי שלהן. גם כאן אגב אפשר להראות שיש קל וחומר, מבחינה כמותית, להיתר בשר מתורבת מהיתר פרה שנולדה בIVF. הסיכוי שאטומים מהמקור האסור כביכול ישארו במוצר הסופי גדול פי 10 בחזקת 20 (מאה מיליארד מיליארדים!!!) במקרה של פרה שגדלה מביצית מופרית בIVF לעומת בשר המתורבת שגדל מתא מן החי באופן שתארנו למעלה. לשם כך די לדעת שמשקלה של ביצית הוא בערך מיקרוגרם (מיליונית הגרם) ומשקלה של פרה בוגרת בערך טון אחד. ואידך זיל וחשב. אלא על כורחנו עלינו להסיק שגידולי איבר מן החי אינם נחשבים אסורים משום שגדלו מאיבר מן החי, או שתאים בודדים אינן נחשבים לאיבר מן החי. כך או כך נקבל שבבשר מתורבת אין חשש איבר מן החי גם אם התאים הראשוניים נלקחו מגופה ובשרה של בהמה חיה.
יהיו כאלו שיטענו שדברי כאן סותרים את הכלל ההלכתי "כל היוצא מן הטמא טמא". לפי כלל זה למשל, אם חזירה ילדה ולד שצורתו זהה לעגל של פרה ויש לו את כל סימני הטהרה של פרה, הוא עדיין יהיה אסור כמו החזירה שילדה אותו. אבל למעשה, כפי שכבר העירו כמה מן האחרונים, וביניהם ר' חיים מבריסק, הכלל הזה חל רק לגבי איסור שחל במהות הבהמה, כמו למשל האיסור בחזיר שהוא טבעו במהות המין (species) הביולוגי. האחרונים הללו למדו את ההבחנה הזאת מכמה דוגמאות (בנוסף לדוגמאות של גידולי טבל וערלה שהזכרתי למעלה):
א. ולד של טריפה: פרה שנעשתה טריפה עוד בחייה (ככגון שנכרתה רגלה מעל הברך) אסורה במאכל גם אם נשחטה כהלכה. אבל אם היא ילדה עגל לאחר שנעשתה טריפה, אין על העגל דין טריפה (אלא אם כן נטרף בעצמו) והוא מותר באכילה כמו בהמה רגילה (שולחן ערוך יו"ד עט ג). אפילו אם נמצא הולד חי בן תשעה חודשים ברחמה בזמן שמתה או נשחטה, הוא אינו נחשב טריפה, וניתן לשחוט אותו ולאכול אותו (שולחן ערוך יו"ד יג ג).
ב. אפרוח שבקע מביצה שהטילה תרנגולת טריפה (או ביצה שנמצאה בתוך התרנגולת הטריפה בעת שחיטתה) מותר במאכל, אף שהביצה עצמה אסורה במאכל. (שו"ע יו"ד פו ג ושו"ע יו"ד פו ז).
וכך כתב הרב חיים מבריסקביחס להיתר ולד של טריפה שהכלל כל היוצא מן הטמא טמא אינו אלא כשהאיסור משום מין טמא, וחשוב הוא עצמו מין טמא, מה שאין כן בטריפה שדבר אחר גורם את איסור האם ולא בא לה מעצמה, ואין שייך לומר בה שיהא הולד כמוה ויהא חשוב אף הוא טריפה. (חידושי ר"ח הלוי מאכלות אסורות פ"ג הי"א, ודברים דומים נאמרו באמרי משה (ר' משה סוקולובסקי) סימן ד אות יז, ובמרחשת (ר' חנוך העניך אייגש) ח"א סי' כט אות ד). נראה שהכלל למעשה הוא כזה. כאשר האיסור הוא במהות החיה, כלומר כאשר מדובר במין טמא כמו חזיר, אז האיסור הוא בכל מה שיוצא ממנו, ולכן גם ולד של בהמה טמאה שנראה כמו בהמה כשרה ויש לו את סימני הכשרות יהיה אסור בכל אופן. אבל אם החיה אינה אסורה במהותה, כלומר היא ממין כשר כמו פרה או תרנגולת, אז הכלל של כל "היוצא מן הטמא" אינו חל באופן אוטומטי. ואז יש לדון בשאלה האם כל גידולו של ה"יוצא מן האיסור" נובע רק מתוך האיסור, ואז יהיה גם הגידול אסור, או שמקורו של הגידול גם מגורמים אחרים מותרים, ואז לפי הכלל זה וזה גורם יהיה הגידול מותר. לכן למשל ביצים וחלב שמקבלים מזון ואנרגיה רק מתוך האם, יהיו אסורים גם במקרה של חלב טריפה וביצי טריפה. ואילו ולד של פרה טריפה, או אפרוח שיצא מן הביצה של טריפה, שממשיכים לגדול גם מחוץ לאם באמצעות חומר ואנרגיה שמקורם גם מחוץ לאם, יהיו מותרים למרות שראשיתם בטריפה. [כבר ברגע שהעובר מוציא את ראשו מחוץ לפרה ומתחיל לנשום בכוחות עצמו הוא מתחיל לקבל חומר ואנרגיה מבחוץ ולגדול באופן שאינו תלוי רק בפרה האם (במהלך תהליך הנשימה החמצן שבאוויר מתרכב עם מימן והופך למים בגוף), בניגוד למצב שהיה כאשר היה עובר (שאז כל החומר והאנרגיה ששימשו לגדילתו הגיעו דרך הפרה האם)]. ומאותה הסיבה גם לא יחול דין איבר מן החי על ולד שנולד בהפריה חוץ גופית או באמצעות שכפול גנטי (ואפילו על עובר חי ובשל ללידה, שכבר יצא מגדר נפל, שנמצא ברחם של בהמה שאינה טריפה, שכן הוא גדל גם בזכות מזון שמגיע מהפרה הכשרה וזה וזה גורם).
וברור לענייננו שבשר מתורבת שגדל מתא שנלקח מבהמה כשרה חיה דומה בעניין זה יותר לולד טריפה מאשר לולד חזיר, שהרי הוא בא מתא שמקורו במין כשר, ואיסורו של התא מטעם איבר מן החי הוא מקרי בלבד ולא במהותו, ולכן הכלל "כל היוצא מן הטמא" אינו חל עליו. כמו כן הבשר המתורבת הזה דומה יותר לולד או לאפרוח, מאשר לחלב או ביצה, מכיוון שהוא ממשיך לגדול גם מחוץ לבהמה, ובאמצעות חומר ואנרגיה שמקורם מחוץ לתא המקורי שנלקח מהבהמה, ולכן גם ביחס אליו חל הכלל של זה וזה גורם.
הערות:
1. הרב אריאל הביא במאמר (בתחומין לו), את הדוגמא שהזכרתי למעלה של גידולי טבל דווקא כראיה לכך שבשר מתורבת מתא שנלקח מן החי יהיה אסור משום איבר מן החי:
המשנה תרומות ט, ו: הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. איזהו דבר שאין זרעו כלה – כגון הלוף והשום והבצלים.וכן פסק הרמב"ם מעשר ו, ו: הזורע את הטבל…אם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין, ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר.בשר מתורבת דומה לכאורה לטבל שזרעו כלה שגידוליו מותרין. אלא שיש לחלק. בגידולי טבל לא כל הגידול נוצר מכוח הזרע הראשון, הקרקע היא שמוסיפה כוח גידול משלה והזרע שמשתרש בקרקע מתבטל בה ונוצר זרע חדש, ופנים חדשות באו לכאן, לכן י"ל שההיתר מעלה את האיסור. משא"כ בבשר מתורבת. כל ההתרבות נוצרת מיניה וביה בלבד, ולכן אין בכוחה לבטל את העיקר. אדרבה מכיון שכל ההתרבות היא רק מכוח העיקר – דינה כעיקר.וליתר הסבר. גדרה של זריעה הוא התמזגותם של הזרעים בקרקע והתבטלותם בה […] שההשרשה מבטלת את הזרעים בקרקע.מה שאין כן בנידון דנן – אמנם העיקר נעלם ואיננו וא"כ דינו לכאורה כדבר שזרעו כלה, אך מאידך, דבר שזרעו כלה בטל לקרקע ופנים חדשות באו לכאן, ואילו בנ"ד אין השתרשות במצע ואין כאן גידול חדש. הגידול הוא מיניה וביה, ומצע הגידול הוא רק המזון והתנאים המאפשרים לתאי הבשר הראשוניים להתרבות. לכן אין הגידול מבטל את העיקר.
אלא שכפי שכבר העיר מנחם ברונפמן במאמרו באתר "עלי ספר", נראה שדבריו של הרב אריאל אינם הולמים את האופן שבו באמת גדל בשר המתורבת, ונראה שמי שהסביר לו את התהליך לא דק. למעשה מבחינה המציאות הביולוגית אין באמת שום הבדל בין גדול צמח מתוך זרעו לבין גדול בשר מתורבת מתוך התא המקורי שנלקח מהחי. בניגוד לדבריו של הרב אריאל אין זה נכון לומר שבבשר מתורבת "כל ההתרבות נוצרת מניה וביה בלבד". למעשה ההתרבות של הבשר המתורבת נוצרת גם בכוח המזון, המים והאוויר שמסופקים לתאים על ידי מצע הגידול וסביבת הגידול, בדיוק באותו האופן שהקרקע והאוויר מספקים לזרע הצומח מים וחומרי מזון. מבחינה ביולוגית אין שום הבדל בין התפקיד שממלאת הקרקע בגידול הצמח והתפקיד שממלא מצע הגידול או סביבת הגידול עבור הבשר המתורבת, ולכן ההבחנה שעושה ביניהם הרב אריאל היא חסרת בסיס במציאות. גם הטענה כאילו אין בגידול בשר מתורבת כל שינוי פנים אינה נכונה. כפי שהסברנו למעלה בגידול בשר מתורבת יש בסופו של התהליך שינוי פנים של התאים מתאי גזע פלוריפוטנטים לתאי גזע מולטיפוטנטים ומתאי גזע מולטיפוטנטים לתאי שריר ושומן, בדיוק כשם שבגידול צמח תאי הגזע העובריים שבגרעין משתנים לאורך תהליך הגידול לסוגי התאים השונים שמרכיבים את הצמח.
