הדרך שנתאר במאמר הזה מיועדת לטפל במקרים שבהם התאים המקוריים ליצירת הבשר המתורבת נלקחו ישירות מגוף הבהמה הכשרה החיה, ולא מן החלב כפי שתארתי במאמר קודם. נראה שאפילו אם נאמר שבמקרה זה יש לכאורה צד לומר שהתאים המקוריים הם אכן איבר מן החי, ניתן בכל זאת להכשיר את הבשר המתורבת שגדל מהם. לבשר הזה עצמו ודאי אין דין של איבר מן החי, שהרי הוא לא גדל בתוך בהמה חיה, אבל מה שאראה כאן הוא שגם במה שצמח מאיבר מן החי (מחוץ לבהמה) אין איסור.
כמובן שניתן גם להוסיף את הרעיון וההליך שיתואר כאן כשלב נוסף גם במקרה של לקיחת תאי המקור מחלב, למרות שבמקרה כזה כבר העלינו שאין כל מקום לחשש איבר מן החי, וזאת לרווחא דמילתא.
הרעיון כאן הוא להתייחס לתא שנלקח מהבהמה הכשרה החיה (או העוף הכשר החי, בהמשך נציין רק בהמה אך כל הדברים תקפים גם לעופות) כזרע או גרעין ואל הבשר המתורבת שנוצר ממנו כאל הגידולים (או הצמח) שגדל ממנו. והטענה שאני מבקש לטעון כאן היא שגם אם רואים את התא שנלקח מהבהמה כאיבר מן החי של הבהמה התורמת, בשום אופן אין לראות בתאים הצאצאים שלו חלק מן הבהמה התורמת, ולכן התאים הצאצאים הללו אינם איבר מן הבהמה התורמת. מאידך גיסא מכיוון שתאים אלו אינם מתפתחים, ואף אינם יכולים להתפתח לכדי יצור חי שלם אחר, אז הם גם אינם איבר של אף בהמה אחרת. ולכן הם אינם איבר מן החי בשום צורה שהיא. יתר על כן גם אי אפשר לומר שהם אסורים בגלל שהם צמחו מתוך איבר מן החי כפי שאראה מייד בהמשך.
כעת אביא ראיות לעמדה זו. אך תחילה כדי להעמיד את הדיון במסגרת מוגדרת היטב, נתייחס בהמשך המאמר לתהליך הייצור הבא: לוקחים תא גזע פלוריפוטנטי בודד מן הבהמה ומכניסים אותו למיכל תסיסה תעשייתי (זוהי ה"זריעה"). נכניס למיכל חומרי הזנה עבור התא וניתן לו להתרבות. אחרי מספר ימים המיכל כולו יתמלא בטריליונים רבים של צאצאיו של אותו התא ("הגידולים"). אז ניקח מן המיכל תא בודד מצאצאים אלו ו"נזרע" אותו במיכל תסיסה שני ואת התאים שיגדלו ממנו שם נהפוך בסופו של דבר לתאי שריר ושומן וכיו"ב.
והנה במשנה מסכת תרומות נאמר ביחס לזרעים אסורים במאכל משום שהם טבל (כלומר גרעינים שהתחייבו בתרומות ומעשרות ולא הפרישו מהם תרומה): "הטבל, גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה" (תרומות ט ו).
כלומר אם זרענו גרעיני חיטה שהם טבל , שהם אסורים באכילה באיסור חמור (כרת), החיטה שתצמח מהם מותרת באכילה, מכיוון שהזרע המקורי התכלה ונעלם. והנה אנחנו יודעים שמבחינה מציאותית הזרע המקורי, האסור באכילה מטעם טבל, לא באמת התכלה והתאיין פיזית, אלא רק התכלה למראית העין האנושית הבלתי מזויינת. אבל למעשה אם היינו עוקבים אחרי הגרעין בצורה מדוקדקת באמצעות מיקרוסקופ היינו רואים שהוא בעצם הפך להיות לחלק מצמח החיטה שנבט ממנו. שני החלקים העיקריים בגרעין החיטה הם העובר ורקמת האגירה להזנתו. העובר הוא צבר תאי הגזע שצאצאיהם הממויינים לסוגי תאים שונים ירכיבו את הצמח הבוגר, ומאגר המזון הוא זה המספק לעובר את חומרי המזון שהוא זקוק להם בשלבים הראשונים לצמיחתו. אפשר לומר אם כן שהגרעין הוא הדבר המעמיד ונותן טעם בחיטה שצמחה ממנו, ולמרות זאת החיטה מותרת באכילה.
באופן דומה ברור שגם תא הגזע המקורי שלקחנו מהבהמה, האסור אולי באכילה מטעם איבר מן החי (איסור קל יותר מאיסור טבל, ועונשו מלקות בלבד) מתכלה למראית העין האנושית הבלתי מזויינת, אבל למעשה אם היינו עוקבים אחריו בצורה מדוקדקת באמצעות מיקרוסקופ היינו רואים שהוא בעצם הפך להיות חלק מטריליוני התאים שנוצרו ממנו במיכל התסיסה. ועל פי האנלוגיה הזו גם תאים אלו צריכים להיות מותרים באכילה.
מבחינת ביולוגית התהליכים העוברים על התא מן הבהמה במיכל התסיסה ועל הגרעין הנזרע באדמה הם דומים ביותר. בשני המקרים מדובר למעשה על תא גזע שמתרבה והתאים שמתרבים ממנו עוברים בסופו של דבר התמיינות לסוגים שונים של תאים. הקרקע והנוזל שבמיכל התסיסה הם רק המצע שבו גדלים הצאצאים של התא המקורי, והמקור למזון ולמים שמספקים להם את האנרגיה וחומרי הבניין כדי לגדול.
מעבר לכך שניתן ללמוד את היתר הבשר המתורבת בקל וחומר מגידולי טבל מבחינת חומרת האיסור, אפשר להתיר אותו גם בקל וחומר מבחינת כמות החומר האסור שנותר בבשר המתורבת לעומת גידולי הטבל. אפשר להראות שהסיכוי שאטומים מהמקור האסור ישארו במוצר הסופי גדול פי 10 בחזקת 29 (מאה מיליארד מיליארד מיליארדים!!! מספר הגדול פי מיליון בערך ממספר הכוכבים ביקום הנצפה) במקרה של חיטה שצמחה מגרעין טבל לעומת בשר המתורבת שגדל מתא מן החי באופן שתארנו למעלה.
כדי לראות זאת נעשה את החישוב הבא:
תא ממוצע של בעל חיים שוקל כננוגרם (מילארדית הגרם) ומספר האטומים בו הוא כ10 בחזקת 14. נכניס תא כזה למיכל תסיסה תעשייתי שיש בו מקום ל10 טונות של תאים ונמלא אותו במים, חמצן, ומזון כדי שיתרבה, אז בסוף יהיו שם 10 טונות של תאים, כלומר 10 בחזקת 16 תאים (10 מיליוני מילארדים של תאים). מכאן ניתן להסיק בנקל שאם נוציא כעת באופן אקראי תא בודד ממיכל התסיסה אז יש סיכוי של לפחות 99% שהתא הזה לא יכיל אפילו אטום אחד מהתא המקורי שהכנסנו למיכל. אם נכניס את התא החדש למיכל תסיסה שני ונחזור על התהליך, אז הסיכוי שימצא אטום בודד בק"ג אחד של בשר מתורבת שנוציא מהמיכל השני (שהוא 0.001 מכלל הבשר שבמיכל השני) יהיה פחות מ0.001%, כלומר פחות מ1 למיליון.
לעומת זאת משקלו הממוצע של גרעין חיטה הוא כ30 מיליגרם (0.03 גרם) ומשקלו הממוצע של צמח חיטה שצומח מגרעין אחד הוא בערך 20 גרם, כלומר פי 667 ממשקל הגרעין. מכאן ניתן להסיק שבכל קילוגרם של גרעיני חיטה שצמחו מגרעיני טבל עשוי להיות בערך 1.5 גרם של חומר מגרעיני הטבל המקוריים, שהם כ10 בחזקת 23 אטומים.
למעשה כמות האטומים מן החומר המקורי האסור תהיה קטנה בהרבה בשני המקרים מהערכים שציינתי כאן. זאת מכיוון שבנוסף לכך שהבשר המתורבת והצמח הגדל קולטים במהלך גידולם מים, חמצן (או פחמן דו חמצני עבור הצמחים), וחומרי מזון "כשרים" מסביבת הגדול שלהם, הם גם פולטים החוצה תוצרים של חילוף החומרים שמתבצע בהם (כמו פחמן דו חמצני שנפלט מתאי הבשר המתורבת בעת נשימתם ויוצא מן המערכת). קשה להעריך במדויק את ההשפעה של חילוף החומרים על כמות האטומים מהמקור האסור שנותרים בתוצר הסופי. אבל ברור שההשפעה היא די דומה בשני המקרים, ולכן היחס בין הסיכויים שיישארו אטומים מהמקור האסור בתוצר הסופי נותר בערך כפי שציינתי.
ואם יטען הטוען שהדוגמא של גידולי טבל היא רק דוגמא אחת שלא ניתן ללמוד ממנה, אז מסתבר שכיוצא בזה נאמר גם לגבי גידולי פרי ערלה. פרי ערלה, היינו פרי שצמח לעץ בן פחות מ3 שנים, אסור באכילה והנאה עולמית, גם אם נשתמר אחרי שמלאו לעץ 3 שנים. אבל אם פרי ערלה נזרע באדמה (בין אם כתוצאה מנפילה טבעית או על ידי גוי בהיתר או על ידי יהודי באיסור) וצמח ממנו עץ, הוא אינו אסור עולמית, ודינו כעץ רגיל שפירותיו מותרים באכילה אחרי 3 שנים (רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי י כא).
גם ביחס לגידולי תרומה (שאסורים לזר ולכהן טמא) מעיקר הדין היו גידוליהם מותרים לכל אדם, ורק בגלל גזירת חכמים מיוחדת אסרו את גידוליהם והתירו רק את גידולי גידוליהם.
כמובן שניתן גם להוסיף את הרעיון וההליך שיתואר כאן כשלב נוסף גם במקרה של לקיחת תאי המקור מחלב, למרות שבמקרה כזה כבר העלינו שאין כל מקום לחשש איבר מן החי, וזאת לרווחא דמילתא.
 |
| פוחלץ של הכבשה דולי (נחלת הכלל) |
והנה במשנה מסכת תרומות נאמר ביחס לזרעים אסורים במאכל משום שהם טבל (כלומר גרעינים שהתחייבו בתרומות ומעשרות ולא הפרישו מהם תרומה): "הטבל, גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה" (תרומות ט ו).
כלומר אם זרענו גרעיני חיטה שהם טבל , שהם אסורים באכילה באיסור חמור (כרת), החיטה שתצמח מהם מותרת באכילה, מכיוון שהזרע המקורי התכלה ונעלם. והנה אנחנו יודעים שמבחינה מציאותית הזרע המקורי, האסור באכילה מטעם טבל, לא באמת התכלה והתאיין פיזית, אלא רק התכלה למראית העין האנושית הבלתי מזויינת. אבל למעשה אם היינו עוקבים אחרי הגרעין בצורה מדוקדקת באמצעות מיקרוסקופ היינו רואים שהוא בעצם הפך להיות לחלק מצמח החיטה שנבט ממנו. שני החלקים העיקריים בגרעין החיטה הם העובר ורקמת האגירה להזנתו. העובר הוא צבר תאי הגזע שצאצאיהם הממויינים לסוגי תאים שונים ירכיבו את הצמח הבוגר, ומאגר המזון הוא זה המספק לעובר את חומרי המזון שהוא זקוק להם בשלבים הראשונים לצמיחתו. אפשר לומר אם כן שהגרעין הוא הדבר המעמיד ונותן טעם בחיטה שצמחה ממנו, ולמרות זאת החיטה מותרת באכילה.
באופן דומה ברור שגם תא הגזע המקורי שלקחנו מהבהמה, האסור אולי באכילה מטעם איבר מן החי (איסור קל יותר מאיסור טבל, ועונשו מלקות בלבד) מתכלה למראית העין האנושית הבלתי מזויינת, אבל למעשה אם היינו עוקבים אחריו בצורה מדוקדקת באמצעות מיקרוסקופ היינו רואים שהוא בעצם הפך להיות חלק מטריליוני התאים שנוצרו ממנו במיכל התסיסה. ועל פי האנלוגיה הזו גם תאים אלו צריכים להיות מותרים באכילה.
מבחינת ביולוגית התהליכים העוברים על התא מן הבהמה במיכל התסיסה ועל הגרעין הנזרע באדמה הם דומים ביותר. בשני המקרים מדובר למעשה על תא גזע שמתרבה והתאים שמתרבים ממנו עוברים בסופו של דבר התמיינות לסוגים שונים של תאים. הקרקע והנוזל שבמיכל התסיסה הם רק המצע שבו גדלים הצאצאים של התא המקורי, והמקור למזון ולמים שמספקים להם את האנרגיה וחומרי הבניין כדי לגדול.
מעבר לכך שניתן ללמוד את היתר הבשר המתורבת בקל וחומר מגידולי טבל מבחינת חומרת האיסור, אפשר להתיר אותו גם בקל וחומר מבחינת כמות החומר האסור שנותר בבשר המתורבת לעומת גידולי הטבל. אפשר להראות שהסיכוי שאטומים מהמקור האסור ישארו במוצר הסופי גדול פי 10 בחזקת 29 (מאה מיליארד מיליארד מיליארדים!!! מספר הגדול פי מיליון בערך ממספר הכוכבים ביקום הנצפה) במקרה של חיטה שצמחה מגרעין טבל לעומת בשר המתורבת שגדל מתא מן החי באופן שתארנו למעלה.
כדי לראות זאת נעשה את החישוב הבא:
תא ממוצע של בעל חיים שוקל כננוגרם (מילארדית הגרם) ומספר האטומים בו הוא כ10 בחזקת 14. נכניס תא כזה למיכל תסיסה תעשייתי שיש בו מקום ל10 טונות של תאים ונמלא אותו במים, חמצן, ומזון כדי שיתרבה, אז בסוף יהיו שם 10 טונות של תאים, כלומר 10 בחזקת 16 תאים (10 מיליוני מילארדים של תאים). מכאן ניתן להסיק בנקל שאם נוציא כעת באופן אקראי תא בודד ממיכל התסיסה אז יש סיכוי של לפחות 99% שהתא הזה לא יכיל אפילו אטום אחד מהתא המקורי שהכנסנו למיכל. אם נכניס את התא החדש למיכל תסיסה שני ונחזור על התהליך, אז הסיכוי שימצא אטום בודד בק"ג אחד של בשר מתורבת שנוציא מהמיכל השני (שהוא 0.001 מכלל הבשר שבמיכל השני) יהיה פחות מ0.001%, כלומר פחות מ1 למיליון.
לעומת זאת משקלו הממוצע של גרעין חיטה הוא כ30 מיליגרם (0.03 גרם) ומשקלו הממוצע של צמח חיטה שצומח מגרעין אחד הוא בערך 20 גרם, כלומר פי 667 ממשקל הגרעין. מכאן ניתן להסיק שבכל קילוגרם של גרעיני חיטה שצמחו מגרעיני טבל עשוי להיות בערך 1.5 גרם של חומר מגרעיני הטבל המקוריים, שהם כ10 בחזקת 23 אטומים.
למעשה כמות האטומים מן החומר המקורי האסור תהיה קטנה בהרבה בשני המקרים מהערכים שציינתי כאן. זאת מכיוון שבנוסף לכך שהבשר המתורבת והצמח הגדל קולטים במהלך גידולם מים, חמצן (או פחמן דו חמצני עבור הצמחים), וחומרי מזון "כשרים" מסביבת הגדול שלהם, הם גם פולטים החוצה תוצרים של חילוף החומרים שמתבצע בהם (כמו פחמן דו חמצני שנפלט מתאי הבשר המתורבת בעת נשימתם ויוצא מן המערכת). קשה להעריך במדויק את ההשפעה של חילוף החומרים על כמות האטומים מהמקור האסור שנותרים בתוצר הסופי. אבל ברור שההשפעה היא די דומה בשני המקרים, ולכן היחס בין הסיכויים שיישארו אטומים מהמקור האסור בתוצר הסופי נותר בערך כפי שציינתי.
ואם יטען הטוען שהדוגמא של גידולי טבל היא רק דוגמא אחת שלא ניתן ללמוד ממנה, אז מסתבר שכיוצא בזה נאמר גם לגבי גידולי פרי ערלה. פרי ערלה, היינו פרי שצמח לעץ בן פחות מ3 שנים, אסור באכילה והנאה עולמית, גם אם נשתמר אחרי שמלאו לעץ 3 שנים. אבל אם פרי ערלה נזרע באדמה (בין אם כתוצאה מנפילה טבעית או על ידי גוי בהיתר או על ידי יהודי באיסור) וצמח ממנו עץ, הוא אינו אסור עולמית, ודינו כעץ רגיל שפירותיו מותרים באכילה אחרי 3 שנים (רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי י כא).
גם ביחס לגידולי תרומה (שאסורים לזר ולכהן טמא) מעיקר הדין היו גידוליהם מותרים לכל אדם, ורק בגלל גזירת חכמים מיוחדת אסרו את גידוליהם והתירו רק את גידולי גידוליהם.
ואם יטען הטוען שלא ניתן ללמוד מדוגמאות מתחום הצומח לדוגמאות מתחום החי, הרי שניתן למצוא גם דוגמאות דומות מתחום החי, ובמיוחד בהקשר של איסור איבר מן החי:
א. בעל חיים משוכפל: ב1996 שוכפלה הכבשה דולי, ומאז שוכפלו עוד כמה סוגי חיות כשרות כמו פרות, עזים ויעלים. ב20 השנים שעברו מאז היו הרבה מאמרים ודיונים הלכתיים סביב שאלת שכפול גנטי בבני אדם. אבל למיטב ידיעתי איש מעולם לא דן בשאלה האם בעל חיים כשר ששוכפל גנטית כשר למאכל (ע"י שחיטה). נראה שזה פשוט לכולם כביעתא בכותחא שהיא מותרת לאכילה, ולכן איש לא טרח להעלות את השאלה לדיון.
והנה, האופן שבו נוצרה דולי היה על ידי לקיחת גרעין של תא גוף רגיל שנלקח מכבשה חיה אחת והכנסתו לביצית לא מופרית שנלקחה מכבשה חיה אחרת במקום הגרעין שהיה בה. כלומר דולי נוצרה למעשה מתאים שהוצאו משני בעלי חיים בחייהם, כלומר משני איברים מן החי. ואילו גידולי איבר מן החיה היו אסורים גם כן משום שגדלו מאיבר מן החי אז דולי היתה אסורה עולמית, ולא היה ניתן להתירה גם על ידי שחיטה שלה וגם לא על ידי שחיטה של שתי הבהמות שהיא כביכול איבר מן החי שלהן. שכן דין פשוט הוא שלאחר שאיבר מן החי ניתק והוצא מבהמה בחייה הוא אסור עולמית, ולא ניתן להתיר אותו למפרע על ידי שחיטת הבהמה שממנה נלקח. למשל אם חתכנו את חלקה התחתון של רגל של בהמה (מתחת לברך) בחייה, הרגל החתוכה תהיה אסורה עולמית גם אחרי שנשחוט את אותה בהמה, למרות שהבהמה עצמה אינה טריפה ומותרת באכילה.
ואם יטען הטוען שחיות משוכפלות עודן נדירות ביותר ויקרות מאד, ולכן כנראה לא נראה אותם לעולם מובלות לשחיטה, וזו הסיבה שלא דנו הפוסקים בכשרותן, הרי שניתן להביא דוגמא נוספת שהיא הרבה יותר נפוצה ומסחרית כבר היום.
ב. בעלי חיים שנולדו בהפריית מבחנה (IVF): הפריית מבחנה היא היום טכניקה נפוצה בקרב מגדלי פרות וכבשים למאכל או לתעשיית החלב. הדבר נכון הן בעולם בכלל, והן במדינת ישראל בפרט. כאן למשל ניתן למצוא מדריך מעשי למגדלי בקר כיצד לבצע IVF בפרה. והנה גם בשאלה זו שהיא שאלה הלכה למעשה לגבי מעשים שבכל יום לא מצאנו אף פוסק שאוסר אכילת פרות או כבשים שנולדו באמצעות IVF. ושוב האופן שבו נוצרת בהמה שכזו הוא שלוקחים תאי זרע מהאב החי וביצית לא מופרית מהאם החיה ומזווגים אותם יחד במבחנה. הביצית המופרית שמתקבלת היא אם כן צאצאית של איברים מן החי, ואילו גידולי איבר מן החי היו אסורים גם כן משום שגדלו מאיבר מן החי אז כל חיה שנולדה באמצעות IVF היתה אסורה עולמית, ולא היה ניתן להתירה גם על ידי שחיטה שלה וגם לא על ידי שחיטה של שתי הבהמות שהיא כביכול איבר מן החי שלהן.
גם כאן אגב אפשר להראות שיש קל וחומר, מבחינה כמותית, להיתר בשר מתורבת מהיתר פרה שנולדה בIVF. הסיכוי שאטומים מהמקור האסור כביכול ישארו במוצר הסופי גדול פי 10 בחזקת 20 (מאה מיליארד מיליארדים!!!) במקרה של פרה שגדלה מביצית מופרית בIVF לעומת בשר המתורבת שגדל מתא מן החי באופן שתארנו למעלה. לשם כך די לדעת שמשקלה של ביצית הוא בערך מיקרוגרם (מיליונית הגרם) ומשקלה של פרה בוגרת בערך טון אחד. ואידך זיל וחשב.
אלא על כורחנו עלינו להסיק שגידולי איבר מן החי אינם נחשבים אסורים משום שגדלו מאיבר מן החי, או שתאים בודדים אינן נחשבים לאיבר מן החי. כך או כך נקבל שבבשר מתורבת אין חשש איבר מן החי גם אם התאים הראשוניים נלקחו מגופה ובשרה של בהמה חיה.
יהיו כאלו שיטענו שדברי כאן סותרים את הכלל ההלכתי "כל היוצא מן הטמא טמא". לפי כלל זה למשל, אם חזירה ילדה ולד שצורתו זהה לעגל של פרה ויש לו את כל סימני הטהרה של פרה, הוא עדיין יהיה אסור כמו החזירה שילדה אותו. אבל למעשה, כפי שכבר העירו כמה מן האחרונים, וביניהם ר' חיים מבריסק, הכלל הזה חל רק לגבי איסור שחל במהות הבהמה, כמו למשל האיסור בחזיר שהוא טבעו במהות המין (species) הביולוגי.
האחרונים הללו למדו את ההבחנה הזאת מכמה דוגמאות (בנוסף לדוגמאות של גידולי טבל וערלה שהזכרתי למעלה):
האחרונים הללו למדו את ההבחנה הזאת מכמה דוגמאות (בנוסף לדוגמאות של גידולי טבל וערלה שהזכרתי למעלה):
א. ולד של טריפה: פרה שנעשתה טריפה עוד בחייה (ככגון שנכרתה רגלה מעל הברך) אסורה במאכל גם אם נשחטה כהלכה. אבל אם היא ילדה עגל לאחר שנעשתה טריפה, אין על העגל דין טריפה (אלא אם כן נטרף בעצמו) והוא מותר באכילה כמו בהמה רגילה (שולחן ערוך יו"ד עט ג). אפילו אם נמצא הולד חי בן תשעה חודשים ברחמה בזמן שמתה או נשחטה, הוא אינו נחשב טריפה, וניתן לשחוט אותו ולאכול אותו (שולחן ערוך יו"ד יג ג).
ב. אפרוח שבקע מביצה שהטילה תרנגולת טריפה (או ביצה שנמצאה בתוך התרנגולת הטריפה בעת שחיטתה) מותר במאכל, אף שהביצה עצמה אסורה במאכל. (שו"ע יו"ד פו ג ושו"ע יו"ד פו ז).
וכך כתב הרב חיים מבריסק ביחס להיתר ולד של טריפה שהכלל כל היוצא מן הטמא טמא אינו אלא כשהאיסור משום מין טמא, וחשוב הוא עצמו מין טמא, מה שאין כן בטריפה שדבר אחר גורם את איסור האם ולא בא לה מעצמה, ואין שייך לומר בה שיהא הולד כמוה ויהא חשוב אף הוא טריפה. (חידושי ר"ח הלוי מאכלות אסורות פ"ג הי"א, ודברים דומים נאמרו באמרי משה (ר' משה סוקולובסקי) סימן ד אות יז, ובמרחשת (ר' חנוך העניך אייגש) ח"א סי' כט אות ד).
נראה שהכלל למעשה הוא כזה. כאשר האיסור הוא במהות החיה, כלומר כאשר מדובר במין טמא כמו חזיר, אז האיסור הוא בכל מה שיוצא ממנו, ולכן גם ולד של בהמה טמאה שנראה כמו בהמה כשרה ויש לו את סימני הכשרות יהיה אסור בכל אופן.
אבל אם החיה אינה אסורה במהותה, כלומר היא ממין כשר כמו פרה או תרנגולת, אז הכלל של כל "היוצא מן הטמא" אינו חל באופן אוטומטי. ואז יש לדון בשאלה האם כל גידולו של ה"יוצא מן האיסור" נובע רק מתוך האיסור, ואז יהיה גם הגידול אסור, או שמקורו של הגידול גם מגורמים אחרים מותרים, ואז לפי הכלל זה וזה גורם יהיה הגידול מותר.
לכן למשל ביצים וחלב שמקבלים מזון ואנרגיה רק מתוך האם, יהיו אסורים גם במקרה של חלב טריפה וביצי טריפה. ואילו ולד של פרה טריפה, או אפרוח שיצא מן הביצה של טריפה, שממשיכים לגדול גם מחוץ לאם באמצעות חומר ואנרגיה שמקורם גם מחוץ לאם, יהיו מותרים למרות שראשיתם בטריפה. [כבר ברגע שהעובר מוציא את ראשו מחוץ לפרה ומתחיל לנשום בכוחות עצמו הוא מתחיל לקבל חומר ואנרגיה מבחוץ ולגדול באופן שאינו תלוי רק בפרה האם (במהלך תהליך הנשימה החמצן שבאוויר מתרכב עם מימן והופך למים בגוף), בניגוד למצב שהיה כאשר היה עובר (שאז כל החומר והאנרגיה ששימשו לגדילתו הגיעו דרך הפרה האם)]. ומאותה הסיבה גם לא יחול דין איבר מן החי על ולד שנולד בהפריה חוץ גופית או באמצעות שכפול גנטי (ואפילו על עובר חי ובשל ללידה, שכבר יצא מגדר נפל, שנמצא ברחם של בהמה שאינה טריפה, שכן הוא גדל גם בזכות מזון שמגיע מהפרה הכשרה וזה וזה גורם).
וברור לענייננו שבשר מתורבת שגדל מתא שנלקח מבהמה כשרה חיה דומה בעניין זה יותר לולד טריפה מאשר לולד חזיר, שהרי הוא בא מתא שמקורו במין כשר, ואיסורו של התא מטעם איבר מן החי הוא מקרי בלבד ולא במהותו, ולכן הכלל "כל היוצא מן הטמא" אינו חל עליו. כמו כן הבשר המתורבת הזה דומה יותר לולד או לאפרוח, מאשר לחלב או ביצה, מכיוון שהוא ממשיך לגדול גם מחוץ לבהמה, ובאמצעות חומר ואנרגיה שמקורם מחוץ לתא המקורי שנלקח מהבהמה, ולכן גם ביחס אליו חל הכלל של זה וזה גורם.
נראה שהכלל למעשה הוא כזה. כאשר האיסור הוא במהות החיה, כלומר כאשר מדובר במין טמא כמו חזיר, אז האיסור הוא בכל מה שיוצא ממנו, ולכן גם ולד של בהמה טמאה שנראה כמו בהמה כשרה ויש לו את סימני הכשרות יהיה אסור בכל אופן.
אבל אם החיה אינה אסורה במהותה, כלומר היא ממין כשר כמו פרה או תרנגולת, אז הכלל של כל "היוצא מן הטמא" אינו חל באופן אוטומטי. ואז יש לדון בשאלה האם כל גידולו של ה"יוצא מן האיסור" נובע רק מתוך האיסור, ואז יהיה גם הגידול אסור, או שמקורו של הגידול גם מגורמים אחרים מותרים, ואז לפי הכלל זה וזה גורם יהיה הגידול מותר.
לכן למשל ביצים וחלב שמקבלים מזון ואנרגיה רק מתוך האם, יהיו אסורים גם במקרה של חלב טריפה וביצי טריפה. ואילו ולד של פרה טריפה, או אפרוח שיצא מן הביצה של טריפה, שממשיכים לגדול גם מחוץ לאם באמצעות חומר ואנרגיה שמקורם גם מחוץ לאם, יהיו מותרים למרות שראשיתם בטריפה. [כבר ברגע שהעובר מוציא את ראשו מחוץ לפרה ומתחיל לנשום בכוחות עצמו הוא מתחיל לקבל חומר ואנרגיה מבחוץ ולגדול באופן שאינו תלוי רק בפרה האם (במהלך תהליך הנשימה החמצן שבאוויר מתרכב עם מימן והופך למים בגוף), בניגוד למצב שהיה כאשר היה עובר (שאז כל החומר והאנרגיה ששימשו לגדילתו הגיעו דרך הפרה האם)]. ומאותה הסיבה גם לא יחול דין איבר מן החי על ולד שנולד בהפריה חוץ גופית או באמצעות שכפול גנטי (ואפילו על עובר חי ובשל ללידה, שכבר יצא מגדר נפל, שנמצא ברחם של בהמה שאינה טריפה, שכן הוא גדל גם בזכות מזון שמגיע מהפרה הכשרה וזה וזה גורם).
הערות:
1. הרב אריאל הביא במאמר (בתחומין לו), את הדוגמא שהזכרתי למעלה של גידולי טבל דווקא כראיה לכך שבשר מתורבת מתא שנלקח מן החי יהיה אסור משום איבר מן החי:
המשנה תרומות ט, ו: הטבל גידוליו מותרין בדבר שזרעו כלה, אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. איזהו דבר שאין זרעו כלה – כגון הלוף והשום והבצלים.וכן פסק הרמב"ם מעשר ו, ו: הזורע את הטבל…אם צמח אין מחייבין אותו לעקור והגידולין חולין, ואם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין עד שלש גרנות והרביעי מותר.בשר מתורבת דומה לכאורה לטבל שזרעו כלה שגידוליו מותרין. אלא שיש לחלק. בגידולי טבל לא כל הגידול נוצר מכוח הזרע הראשון, הקרקע היא שמוסיפה כוח גידול משלה והזרע שמשתרש בקרקע מתבטל בה ונוצר זרע חדש, ופנים חדשות באו לכאן, לכן י"ל שההיתר מעלה את האיסור. משא"כ בבשר מתורבת. כל ההתרבות נוצרת מיניה וביה בלבד, ולכן אין בכוחה לבטל את העיקר. אדרבה מכיון שכל ההתרבות היא רק מכוח העיקר – דינה כעיקר.וליתר הסבר. גדרה של זריעה הוא התמזגותם של הזרעים בקרקע והתבטלותם בה […] שההשרשה מבטלת את הזרעים בקרקע.מה שאין כן בנידון דנן – אמנם העיקר נעלם ואיננו וא"כ דינו לכאורה כדבר שזרעו כלה, אך מאידך, דבר שזרעו כלה בטל לקרקע ופנים חדשות באו לכאן, ואילו בנ"ד אין השתרשות במצע ואין כאן גידול חדש. הגידול הוא מיניה וביה, ומצע הגידול הוא רק המזון והתנאים המאפשרים לתאי הבשר הראשוניים להתרבות. לכן אין הגידול מבטל את העיקר.אלא שכפי שכבר העיר מנחם ברונפמן במאמרו באתר "עלי ספר", נראה שדבריו של הרב אריאל אינם הולמים את האופן שבו באמת גדל בשר המתורבת, ונראה שמי שהסביר לו את התהליך לא דק. למעשה מבחינה המציאות הביולוגית אין באמת שום הבדל בין גדול צמח מתוך זרעו לבין גדול בשר מתורבת מתוך התא המקורי שנלקח מהחי.
בניגוד לדבריו של הרב אריאל אין זה נכון לומר שבבשר מתורבת "כל ההתרבות נוצרת מניה וביה בלבד". למעשה ההתרבות של הבשר המתורבת נוצרת גם בכוח המזון, המים והאוויר שמסופקים לתאים על ידי מצע הגידול וסביבת הגידול, בדיוק באותו האופן שהקרקע והאוויר מספקים לזרע הצומח מים וחומרי מזון. מבחינה ביולוגית אין שום הבדל בין התפקיד שממלאת הקרקע בגידול הצמח והתפקיד שממלא מצע הגידול או סביבת הגידול עבור הבשר המתורבת, ולכן ההבחנה שעושה ביניהם הרב אריאל היא חסרת בסיס במציאות.
גם הטענה כאילו אין בגידול בשר מתורבת כל שינוי פנים אינה נכונה. כפי שהסברנו למעלה בגידול בשר מתורבת יש בסופו של התהליך שינוי פנים של התאים מתאי גזע פלוריפוטנטים לתאי גזע מולטיפוטנטים ומתאי גזע מולטיפוטנטים לתאי שריר ושומן, בדיוק כשם שבגידול צמח תאי הגזע העובריים שבגרעין משתנים לאורך תהליך הגידול לסוגי התאים השונים שמרכיבים את הצמח.
