האם היו בכירי הנאצים צמחונים או חובבי חיות? המקרה של היינריך הימלר, מפקד הSS

זהו המשך לפוסט הקודם שכתבתי בנושא ומומלץ מאד לקרוא אותו לפני הפוסט הנוכחי כדי להבין את ההקשר של הדברים.

היינריך הימלר היה מפקד הSS, ראש הגסטפו ושר הפנים של גרמניה הנאצית.

הפובליציסט, איש השמאל, רוגל אלפר כתב ב2014 בעתון הארץ מאמר אנטי טבעוני שבו הוא אמר בין השאר את המשפט הבא:

הימלר הטיף נמרצות נגד ציד: "לכל חיה יש את הזכות לחיות... זה באמת רצח", קבל בפני רופאו האישי.

שנה לפני כן כתב הפובליציסט, איש הימין, אראל סג"ל דברים דומים במאמר שלו שעסק בטבעונות:

היינריך הימלר המשוקץ, ראש האס-אס, תיעב ציד. פעם שאל את רופאו, ד"ר קרסטין, צייד חובב, כיצד הוא מסוגל לירות ביצור אומלל, "הרי זה ממש רצח". 

זה כל מה שהיה לאדונים הנכבדים לספר לנו על יחסו של הימלר לבעלי חיים. אבל הקורא התמים שקרא את דבריהם יופתע מאד לגלות שלמעשה הימלר עצמו עסק רבות בציד, ושהדברים הללו שאמר לרופאו האישי, נאמרו במהלך ארוע ציד שבו השתתף הימלר בעצמו! את כל זה סגל ואלפר לא טרחו לספר לנו משום מה.

תמונה של הימלר עם חכה בעת חופשה משפחתחת ב1935, שמעוררת את השאלה הנצחית של הגשש: "דייג אוהב דגים?" באדיבות האנציקלופדיה החופשית Alchetron

הנה מספר צילומים של הימלר במהלך ארועי ציד: בקישור כאן ניתן לראות את הימלר מצטלם בלבוש ציד בווארי מסורתי ליד בקתת ציד בשנת 1937. בקישור כאן ניתן לראות את הימלר בעת מסע ציד בשנת 1935 (כשלצידו היידריך מראשי הSS הידועים לשמצה, ומי שהיה מפקדו הישיר של אייכמן). בקישור כאן ניתן לראות את הימלר בעת מסע ציד עם גרינג, ובקישור כאן ניתן לראות תמונה של הימלר בעת מסע ציד בשנת 1943 (לא ניתן להציג את התמונות בתוך הפוסט עצמו מטעמי זכויות יוצרים).

כיצד ניתן ליישב זאת עם הציטוט שמביאים אלפר וסג"ל? כדי להבין זאת לעומק, נפנה אל המקור של הציטוט שהוא ספר זכרונותיו של רופאו האישי (שלאמיתו של דבר היה פיזיותרפיסט ולא רופא) של הימלר, אדם בשם פליקס קרסטן.
בספרו קרסטן מקדיש פרק שלם למסע ציד שנערך באוקטובר 1941 בהשתתפות הימלר, שר החוץ הגרמני ריבנטרופ, ושר החוץ האיטלקי צ'יאנו.

כבר בפתיחת הפרק מתאר קרסטן את שלל הציד של היום הראשון למסע, ומתברר שעם כל תיעובו כלפי הציד הימלר צד באותו היום 95 פסיונים! אמנם הרבה פחות מצ'יאנו וריבנטרופ, אבל עדיין מספר עצום עבור מי שטוען שהוא מתעב ציד.

צילום מעמ' 112 בספרו של קרסטן

בהמשך מתאר קרסטן כיצד רגע לאחר שהימלר אומר לו שאין לו כל עניין לצוד את הפסיונים המסכנים, ברגע שהוא מבחין בשני פסיונים שעפים מעל ראשו הוא מנסה לירות בהם, ומתרגז כאשר הוא מחטיא אותם.

צילום מעמ' 113 בספרו של קרסטן

אחר כך מתאר קרסטן את השיחה שניהל עם הימלר בעקבות הציד, וכאן מופיע הציטוט המפורסם.

צילום מעמ' 115-116 בספרו של קרסטן

וכאן ראוי לשים לב לכך שמייד בהמשך לציטוט שהביאו אלפר וסג"ל הימלר ממשיך ואומר "לעתים קרובות צדתי אייל, אבל עלי לומר לך שהיו לי נקיפות מצפון בכל פעם שהסתכלתי בעיניו המתות". (המילה bagged באנגלית פרושה הוא בין השאר "צדתי", ראה למשל הגדרה 20 כאן). החלק הזה של הציטוט נשמט משום מה מדבריהם של אלפר וסג"ל. אני מקווה שזה רק בגלל רשלנות ולא משיקולי אג'נדה.
מה אפשר לומר על דברים אלו של הימלר? האיש אינו מפסיק לצוד אבל מזיל דמעה על קורבנותיו. אבל מעבר לכך נראה שיש כאן עוד משהו. נראה שאולי מה שמפריע להימלר יותר זה לא עצם הריגת בעלי החיים אלא האופן שבו הדבר נעשה - מאחרי מחסה, בירי בגב, מבלי שהקרבן רואה או מודע כלל לסכנה הנשקפת לו, ומבלי שתהיה לו כל הזדמנות לנסות להתגונן או להמלט. 
ואכן חוקרים מסויימים טוענים שצורת הציד המועדפת על הימלר היתה זו המכונה pirsch, הנחשבת לקשה ואתגרית במיוחד, ומתאפיינת בין השאר בכך שחובה לירות באייל מלפנים ולא מאחור, מטווח קצר ככל הניתן, ולנסות להרוג אותו ביריה אחת.

למעשה בהמשך שיחתו עם קרסטן, הימלר אומר בצורה מפורשת דברים דומים במקצת לרעיונות אלו:

צילום מעמ' 116 בספרו של קרסטן

הימלר מביא פה שני נימוקים כנגד הציד המודרני:

1. בניגוד לציד שצדו הגרמנים הקדומים שהיה למטרת מאכל, הציד שבו עסקו בכירי הנאצים נעשה בעיקר למטרת ספורט ושעשוע. 
2. הציד שצדו הגרמנים הקדומים נעשה בתנאים "הוגנים" יותר כלפי החיות, כאשר מפאת הטכנולוגיה הפרימיטיבית יותר שעמדה לרשותם, גם בני האדם נאלצו להסתכן המהלך הציד.

אבל, אומר הימלר, בציד בנוסח העתיק "הוא היה תומך, ומשתתף בו בעצמו" כי זה "עיסוק הראוי לגברים". קשה לומר שזו עמדה של חובב חיות מושבע או חסיד של זכויות בעלי חיים.

בסוף השיחה קרסטן מביע חשש שאולי הימלר יצליח בעתיד לאסור את הציד בגרמניה, מה שיאלץ אותו, בתור חובב ציד מושבע, לעזוב את המדינה. אך הימלר מרגיע אותו: גם אם זה יקרה, האיסור יחול רק על אזרחי גרמניה. כך שקרסטן, שהיה באותה עת אזרח פינלנד, יוכל להמשיך לצוד ללא חשש, והימלר לא ימנע הנאה זאת ממנו.

צילום מעמ' 117 בספרו של קרסטן

אני מניח שבשלב זה הקורא כבר לא יופתע לגלות ששלושה חודשים בלבד אחרי כל הדיבורים הללו כנגד ציד, אנחנו שוב מוצאים את הימלר משתתף בארוע ציד שאליו הוזמן ב17 בינואר 1942 (Heinrich Himmler: A Life By Peter Longerich עמ' 554). יתר על כן הוא ארגן בעצמו ארוע ציד בספטמבר 1942 שאליו הזמין כמה בכירים נאצים נוספים... (The SS Dirlewanger Brigade: The History of the Black Hunters מאת כריסטיאן אינגראו עמ' 103)

לסיכום, אפשר לומר על הימלר, שיחסו לבעלי חיים היה מאופיין על ידי בלבול וצביעות.

מצד אחד הוא טען שהוא מתעב ציד, ושאחרי המלחמה ברצונו לאסור את הציד על הגרמנים (אבל לא על הזרים). מצד שני, נראה שרק סוג מסויים של ציד הטריד אותו, כלומר ציד בשיטות המודרניות ה"לא-הוגנות", למטרת ספורט ושעשוע ולא למטרת מאכל. 
אך מעל לכל, אנחנו רואים שהוא עצמו לא הפסיק לצוד באותן השיטות ה"לא-הוגנות" למטרת ספורט ושעשוע, מה שהופך את דמעותיו על קרבנות הציד לדמעות תנין. 

בפוסט הבא אעסוק בחיבת הציד בקרב שרים בכירים אחרים בקבינט של היטלר.