גם מהבחינה הדתית עצמה המנהג שנוי במחלוקת. כמה מגדולי הראשונים (כמו הרשב"א והרמב"ן) ראו בזה מדרכי האמורי (מה שמכונה בלשון ימינו, בחוסר דיוק מסויים, "פגאניות"). גם בעל השולחן ערוך (באורח חיים סימן תר"ה) כינה זאת מנהג של שטות שיש לבטלו. כך מופיע בדפוסים הראשונים שיצאו לאור בחייו של המחבר. כ150 שנה לאחר מכן צונזרו המילים "מנהג של שטות" (ראו בהרחבה על כך כאן), אבל הפסיקה ש"יש למנוע המנהג" נותרה גם במהדורות השולחן ערוך בימינו.
 |
| שולחן ערוך, או"ח סימן תר"ה. מהדורה ראשונה. ונציה 1565. וניתן לראות זאת גם במהדורה הראשונה עם הגהות הרמ"א משנת 1578 כאן |
אציין כאן שלוש אלטרנטיבות, כנגד שלושה טעמים שניתנו למנהג הזה.
1. כסף לצדקה.
זהו המנהג האלטרנטיבי המוכר והנפוץ ביותר. הוא מוזכר כבר בספר ההלכה החשוב "חיי אדם" בראשית המאה ה19 (חיי אדם קמ"ד ד'). למעשה נראה שמרבית הנוהגים לקיים את מנהג הכפרות בימינו נוהגים כך, אפילו אלו שאינם צמחונים או טבעונים, וזאת ממספר סיבות. סיבה אחת היא החשש לבעיות כשרות עקב עייפות השוחטים בעת שחיטה המונית ולחוצה של כמות גדולה של תרנגולות בזמן קצר (חיי אדם קמד ד). סיבה שניה היא חשש צער בעלי חיים: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים" (הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק ג' עמ' ס"ז). גם היום יש רבנים חשובים שקראו וקוראים לקיים את המנהג בכסף ולא בתרנגולים (למשל הרב מאזוז והרב שלמה אבינר).
מנהג זה מתאים מאד לשיטת אלו הרואים בכפרות עניין של צדקה בלבד (בחינת "צדקה תציל ממוות"). למעשה יש רבנים, כמו הרב הראשי הספרדי יצחק יוסף (בעקבות המהר"יל) שאומרים בפרוש שגם מי שנוהג לעשות כפרות בתרנגול עדיף שייתן כסף לצדקה ולא את העופות של הכפרות עצמן. מה שמייתר את כל השימוש בתרנגול מנקודת המבט שרואה בכפרות עניין של צדקה ותו לא.
יש נוהגים לתת את עופות הכפרות לעניים. ויותר נכון לתת להם את דמי הכפרות, כדי שלא יבוש העני, ויחשוב כי נבזה הוא בעיני הנותן, שלאחר שהשליך עוונותיו על העוף נותנו לו. (ילקוט יוסף תר"ה י"ג)
2. עציץ או פרחים.
הרעיון עשוי להשמע תמוה בעיני חלק מהקוראים (אם כי למה שזה יהיה בעצם תמוה יותר משימוש בתרנגולת?). אבל למעשה זהו כנראה המנהג המקורי והקדום ביותר של הכפרות.
רש"י בפרושו על התלמוד מסכת שבת פ"א ע"ב אומר את הדברים הבאים (בשם הגאונים):
האי פרפיסא. עציץ נקוב שזרעו בו. ובתשובת הגאונים מצאתי שעושין חותלות מכפות תמרים וממלאין אותם עפר וזבל בהמה, וכ''ב או ט''ו יום לפני ראש השנה עושין כל אחד ואחד לשם כל קטן וקטנה שבבית, וזורעים לתוכן פול המצרי או קיטנית, וקורין לו פורפיסא, וצומח. ובערב ראש השנה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה, וזה חליפתי, וזה תמורתי, ומשליכו לנהר.
אם פירוש רש"י על הגמרא נכון הרי שזהו המקור הקדום ביותר שמזכיר את מנהג הכפרות.
המנהג לעשות כפרות על צמחים מוזכר גם בספרי ההלכה של האחרונים. כך למשל כותב המגן אברהם על שולחן ערוך אורל חיים תר"ה סוף ס"ק ג':
ואיכא בשבת דף פ"א ע"ב ברש"י שהיו נוהגים ליקח עציץ עם הזרעים ולהחזירו סביב ראשו בערב יום הכיפורים.כמו כן מצאתי לפחות משפחה אחת, משפחתו של הרב חרדי-לאומי יואל קטן, שנוהגת היום לקיים כפרות באמצעות פרחים (ראו כאן). יתר על כן הם טוענים שזה היה מנהג הגר"א, אם כי לא מצאתי לכך אסמכתאות ממקורות אחרים.
מנהג זה מתאים מאד לשיטת אלו הרואים בכפרות עניין של כפרה, כלומר שצריך להשחית, להשמיד או להמית דבר אחר במקום ההשחתה והמיתה שהיתה מגיעה לחוטא כעונש (בחינת "כופר נפש" או "שעיר לעזאזל"). כך מסביר חתם סופר בחידושיו על מסכת שבת (פ"א ע"ב):
אם מישהו חושש שבהשלכת צמחים למים יש משום "בל תשחית" הרי שבמקום זאת ניתן להאכיל בהם בעלי חיים, ברוח הדברים שאומר הקצור שולחן ערוך (בעקבות בעל הט"ז) לגבי מנהג השלכת מעי תרנגולי הכפרות למאכל עופות - "שראוי לרחם על הבריות ביום זה כדי שירחמו עלינו מן השמים" (קצור שו"ע קל"א א').
3. תרנגולת או גומי או בובה מדממת מפלסטיק.
ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה, הכל היה ראוי לבוא עליו; ועל ידי תשובתו, הקב"ה מסלק הגזירה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה. [ובהרחבה בשער הציון שם (בעקבות המהרי"ו): כדוגמת ד' מיתות בית דין, שזורקו לעוף אחרי השחיטה הוא כעין סקילה, ומה שהשוחט תופש בצוארו ושוחטו ומחרכין אותו באש הוא דוגמת חנק והרג ושריפה].אני אישית חושב שיש רק מעטים מאד מבין הנוהגים את מנהג הכפרות שעברו עבירות שהיה ראוי לבוא עליהם עונש מוות (כמו למשל רצח), אבל מי שחושב שיש בידו עוונות כאלו וזקוק להדגמה מוחשית של שחיטה כדי לעורר את עצמו לתשובה על כך יכול להשתמש בעזרי הדמיה בלא לפגוע באף יצור חי. למשל ניתן למלא בובת תרנגולת ראליסטית מגומי בנוזל אדום ואז "לשחוט" אותה. שימוש בבובה דמוית אדם לאותה תכלית יכול להיות אפילו יותר אפקטיבי מבחינה פסיכולוגית.למעשה מאחר שכיום בהרבה מקומות האנשים הנוהגים לעשות כפרות בתרנגולים כלל אינם רואים את השחיטה במו עיניהם (מאחר שמסיבות לוגיסטיות ובשל תקנות התברואה נאסר במקומות רבים לבצע את השחיטה ברחוב) הרי שהשימוש בתחליף מגומי עשוי להיות אפילו יותר אפקטיבי מבחינה פסיכולוגית.
כמו כן כיום קיימים מיצגים של מציאות מדומה שבה אדם יכול להציב את עצמו בנקודת המבט של החיה הנשחטת. טבעונים משתמשים באמצעי זה כדי להמחיש לאנשים את השחיטה על מנת לטבען אותם. אבל גם מי שרוצה לעורר את עצמו לתשובה על ידי חווית שחיטה יוכל לעשות זאת בצורה זאת בהידור, בלי לשפוך דם כלל. הוא לא יצטרך כלל להפעיל את כוח הדמיון שלו על מנת לדמיין כיצד הוא נשחט במקום התרנגול, מאחר שהחוויה של וירטואל ריאלטי תעשה זאת בשבילו באופן עוצמתי ביותר.
ונסיים שוב בדברי הקיצור שולחן ערוך קל"א א' - "שראוי לרחם על הבריות ביום זה כדי שירחמו עלינו מן השמים".
גמר חתימה טובה
נ.ב. לכל אלו שרוצים להגיב אוטומטית ב"מה עם חג הקרבן?" עיינו במאמר כאן.
