על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ד' - חוסר עקביות בפרטי אמונת הגלגול בבעלי חיים בקבלה

במאמרים הקודמים בסדרה ראינו שרעיון גלגול הנשמות באופן כללי, ובפרט גלגול נשמות של בני אדם בבעלי חיים, זכה לבקורת רבה מצד רבנים רבים לאורך הדורות. במאמר זה נראה שגם בקרב אותם מהמקובלים שהאמינו ברעיון הזה כפשוטו, היו רבים שצמצמו את תחולתו רק לסוגים מסויימים של בעלי חיים, אבל בדרכים שונות. כמו כן נתבונן בחוסר עקביות נוסף בין המקובלים הללו ביחס לשאלה באיזו מידה הנפש האנושית בגוף בעל חיים היא בעלת בחירה ויכולת לשלוט בגופו של בעל החיים.

באדיבות Justin

א. כבר במקורות הקבליים הראשונים שמזכירים את רעיון הגלגול בבעלי חיים מוזכרות דעות שונות לגבי סוגי בע"ח שבהם יכולה להתגלגל נשמת אדם.
דעה אחת קושרת את רעיון הגלגול בבע"ח עם נושא הקרבנות. ולפי דעה זו נשמות אנושיות יכולות להתגלגל רק בבע"ח הכשרים לקרבן, כלומר בהמות טהורות (פרות, כבשים ועזים) ואולי גם יונים ותורים. כך למשל אומר ר' מנחם רקאנטי בפרושו על התורה בסוף המאה ה13:

ולפי דבריהם לא יבוא לעולם בגלגול חיה [=כלומר חיית בר, כמו צבי או יעל] ועל כן אין מקריבים מהם ועל כן חלבם מותר. (רקאנטי, פרשת צו, יז) 

וכך מסביר גם הרדב"ז (רבו של האר"י) במאה ה15-16:

לפי דעת רוב המקובלים שאין אדם מתגלגל לא בבהמה טמאה [=כמו חזיר מבויית] ולא בחיה טהורה [=כמו צבי או יעל]. ולכן נדחה מעל המזבח. (מצודת דוד מצוה תכא)

ואריאנט מסויים של דעה זו מדגיש שהגלגול יכול לחול רק בבהמות טהורות ולא בעופות, אפילו כאלו הכשרות לקרבן (כלומר יונים ותורים), ומסביר באופן זה מדוע דין תמורה לא חל בקרבנות עוף. כך אומר הרדב"ז:

אין דין תמורה בעופות. אע״פ שהם קודש לפי הדעת שכתבנו למעלה, שאין האדם בא לא בחיות ולא בעופות. (מצודת דוד מצוה תלה)

אגב, יש להבחין בין השימוש במילה "תמורה" במובן גלגול בבע"ח (מטמורפוזה) ובין המשמעות ההלכתית של "תמורה" במובן החלפת קרבנות בחולין.

ב. דעה אחרת קושרת את רעיון הגלגול בבע"ח עם נושא השחיטה. ולפי דעה זו נשמות אנושיות יכולות להתגלגל רק בבע"ח שנוהגת בהם שחיטה, כמו בהמות, חיות ועופות טהורים, אבל לא בדגים או בחגבים שאינם צריכים שחיטה כדי להאכל.
כך למשל אומר בעל ספר הקנה: 

דיני וסוד חגבים ודגים טהורות וטמאות[...]. ודע בני כל שבאסיפה בעלמא סגי להו אין שם אדם, ואע"פ שבחיות ועופות בקצתם נמצאים בני אדם דע שהם צדיקים גמורים בצאתם משם כי מעט הזדקקות (הזדככות) היו צריכי והרי הם כמלאכי עליון, והדברים הניתרים באסיפה אין שם אדם אחד מהם שצריכין שחיטה (דיני וסוד חגבים ודגים טהורות וטמאות)

וכך מסביר גם הרדב"ז במאה ה15-16:

והוי יודע שאפילו לדעת האומרים שיש גלגול בבעלי חיים, בחגבים ודגים שכל שאסיפתו מתירתו אין שם אדם כלל. (מצודת דוד מצוה קפה)

ואלו הדגים והחגבים אין בהם חזרה [=גלגול], ולפיכך אסיפתן זו היא שחיטתן. [...] ולכן אין טעונין שחיטה שהשחיטה שלא לצורך אכזריות נחשב. (מצודת דוד מצוה רב)

ג. כנגד העמדות הללו יש גם עמדה שלישית שגורסת שנשמות אנושיות יכולות להתגלגל בכל סוגי בעלי החיים, ואפילו בצמחים ובעצמים דוממים. זו היתה למשל עמדת האר"י, ובעקבותיו זו העמדה הדומיננטית יותר היום בקרב המקובלים המאמינים בגלגול נשמות בבע"ח. כך למשל בעוד שלפי שתי העמדות הראשונות אין כלל גלגול בדגים ואולי גם בעופות (או לפחות ברובם), הרי לפי רוב מאמיני הקבלה היום דגים ועופות טהורים הינם גלגול של נשמות צדיקים שחטאו חטאים קלים בלבד וזקוקים רק לעונש קל ולתיקון מועט.
מקרה מעניין בהקשר הזה הוא הרדב"ז שבתחילת ספרו שולל גלגול בשרצים, או לפחות בסוגים מסויימים של שרצים, אבל בהמשכו של הספר חוזר בו ואומר שהוא כן מאמין בגלגול אפילו בשרצים.
כך הוא אומר במקום שהזכרנו לעיל: "לפי דעת רוב המקובלים שאין אדם מתגלגל לא בבהמה טמאה ולא בחיה טהורה [=אבל כן בבהמה טהורה]. [...] ויש אומרים שאין בא אלא באדם. ויש אומרים אפילו בתולעים באשפות ומילתא מציעתא עדיף" [= דבר האמצעי (מבחינת הקבוצות) עדיף, כלומר שיש גלגול בבהמות טהורות אבל לא בשרצים ורמשים]. (מצודת דוד, מצוה תכא)
וכן הוא אומר במקום אחר: "ונראה לי כי הנחש ועקרב וצפרדע [נחשבים למיני שרצים] וכיוצא בהם אין בהם תמורה [=גלגול]" (מצודת דוד, מצוה תנג)
אבל במקום שלישי הוא אומר: "ואני מאמין במציאות הגלגול בבעלי חיים, ואפילו בשקצים ורמשים". (מצודת דוד, מצוה תריב)

ד. עוד דוגמא לחוסר עקביות בנוגע לפרטי האמונה בגלגול בבע"ח כפשוטה בקבלה נוגעת לשאלה האם יש לנשמה האנושית בגוף בע"ח יכולת שליטה כלשהי על גופו של בעל החיים, ובחירה כלשהי לגבי אופן התנהגותו של בעל החיים?
מצד אחד, מקורות קבליים מסויימים אומרים שנשמת אדם הנמצאת בתוך בעל חיים אינה יכולה לשלוט בגופו ובהתנהגותו כלל, אלא נמצאת בו כמו בתוך בית סוהר. כך למשל אומר הרמח"ל:

ואולם זולת כל זה, יש מין גלגול אחר, והוא גלגול בזולת מן האדם, והיינו בבעלי חיים או צומחים, או דוממים, ואין עניינו כזה שזכרנו. כי הנה זה שזכרנו [כלומר גלגול באדם], הנפש המתגלגלת תשמש בגוף שתתגלגל - לנפש לו ממש, אך המתגלגלת דרך משל בבעלי חיים אינה משמשת לנפש לו, כי זולתה - תהיה בו נפש הבהמית, אך עומדת שם כמי שעומד בבית הסוהר, ויהיה מצבה במקום ההוא צער גדול לה, עד שבזה יכופר עוונה. [...]. וכן הגלגול בצומח ודומם כיוצא בזה הוא, שאינה משמשת שם לנפש, ולא נקשרת בגוף ההוא כלל כמו שמתקשרת המתגלגלת באדם. (הרמח"ל, מאמר החכמה)

 וכך אומר ר' משה טייטלבוים, בעל ה"ישמח משה":

נשמת אדם בהיותה בגוף בעלי חיים שאינם מדברים, לא תתחבר עמו בכל מכל כל, כי לא לו יעדה מששת ימי בראשית ולא בן זוגה היא, על כן אינה מתערבת בכחותיו ואיננה כמו גוף בגוף, רק היא כעצם פרדי, וכשכל נבדל עומדת בעצמותה, רק במאסר היא אסורה לפי עונש הקצוב לה [...] כל המתגלגלין בבעלי חיים שאינם מדברין, אינו למען שיתקן הנשמה את עצמה בבחירה, כי אין לה בית יד וכלי הפועל בבחירה ורצון, וכל אשר הוא עושה פעולת הבהמות אשר לו היא [=הנשמה האנושית] מוכרחת לעשות עמו, רק עיקר שכינתה בבעל חי הוא על דרך עונש. (ישמח משה, פרשת נח)

ודברים דומים אומר הרבי מליובאוויטש:

בענין הגלגולים, שנפש האדם מתגלגל בגוף הבהמה, אין זה פועל שינוי ועד שלא ניכר כלל בבהמה, כיון שאינה מוכנה ומוכשרת לקבל את הנשמה המגולגלת בתוכה. וכמשל אדם הקשור בשק, שאינו פועל מאומה בהשק. (תורת מנחם, יט, מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשי"ז)

ה. אבל, מן הצד השני אנו מוצאים מקורות רבים שמדברים על בעלי חיים שההתנהגות שלהם נשלטת על ידי הנשמה האנושית המגולגלת בתוכם.
כך למשל אומר הרדב"ז:

שאף אם הם בגוף הבהמה עדיין יש ניצוצות שכל בהם. [...]  ולכן תמצא מקצת בעלי חיים קרובים ומוכנים לקחת תרבות ומוסר יותר מזולתם (מצודת דוד, מצווה שמד)

ור' חיים ויטאל למשל אומר בשם האר"י שנשמות בני אדם המגולגלות בעופות יכולות לדעת את העתידות ולמסור אותן לבני אדם באמצעות ציוציהם. זהו לפי הסברו הבסיס לפרקטיקת הניחוש באמצעות ציפורים, הנקראת במקורות הרבניים בשם טייארין, ובלעז ornithomancy:

ענין צפצוף העופות. כי יש נשמות בני אדם מגולגלות באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי ענשם, ואלו הנשמות הנזכרות הן יודעות ממה שהיו יודעות בתחילה, וגם יודעות הרבה עתידות ממה ששומעות מן קול הכרוז מאחורי הפרגוד, ואז הם מגידים אותם הדברים. (שער רוה"ק דרוש ג)

ור' אליהו הכהן מאיזמיר אומר בספרו שבט מוסר: 

כן תראה ביעקב אבינו עליו השלום, כששלח מנחה לעשו שהיה עובד ע"ז חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות שלא לשולחם לו פן יקריבם לע"ז ונמצא נאבדים. ומה עשה? "וילן שם בלילה הוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים" וכו' כלומר הניח הבחירה ביד הבהמות, שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו, וזהו "מן הבא בידו". משום דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך, כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחם שלא תלך. ולכן יעקב אע"ה לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח משום חשש זו, אלא ויקח מן הבא בידו מאליו. (שבט מוסר, פרק לו)  

דברים דומים אומרים מקובלים שונים ממאמיני הגלגול בבע"ח (למשל היעב"ץ) בפירושיהם לסיפור המפורסם על רבי יהודה הנשיא והעגל שהובל לשחיטה, אבל על סיפור זה ופרשנותו ארחיב באחד המאמרים הבאים.

ויש כמובן המון סיפורים משלוש מאות השנים האחרונות על גלגולים בבעלי חיים שהעבירו מסרים לבני אדם באמצעות מגוון רחב של התנהגויות. מעשיות כאלו נפוצות במיוחד בספרות החסידית, אבל לא רק. כפי שמוכיח למשל הסיפור הבא המובא בשמו של הרב הליטאי שלמה בלוך, בשם החפץ חיים, בשם רב העיר שאוועל, בשם גבאי אחד מבתי הכנסת שם (שמם של רב העיר והגבאי לא מצויין בסיפור, וגם לא התאריך שבו אירע האירוע כביכול):

רבי שלמה בלוך, תלמידו של "החפץ חיים", סיפר בשם רבו, כי בעיר שאוועל קם השמש בבוקר השכם לפתוח את פתח בית הכנסת והנה מגיע אתו לבית הכנסת חזיר-יער, שרצה אף הוא להיכנס לבית הכנסת. ניסה השמש לגרשו, אך החזיר התעקש, וכשהשמש פתח את הדלת קפץ ורץ פנימה. החזיר ניגש אל עמוד החזן ודפדף בסידור של קלף שעמד שם, עד שהגיע לפיוט "מה לך חזיר היער במתי יער". החזיר קרע את המילים האלה מהסידור וברח משם. השמש המופתע וההמום ניגש בבהלה לרב העיר, שאמר לו שפיוט זה נמשל לעשיו הרשע וכי יש בכך סימן רע. כעבור ימים ספורים אירעה שרפה גדולה בעיירה, וכל בתי היהודים נשרפו. "היה זה גלגול של עשיו", הסביר ה"חפץ חיים". (לקוח מאתר הידברות) 

ו. מהן המסקנות שניתן להסיק מכל העובדות הללו? ראשית, אנחנו רואים שאותם המקובלים שמאמינים בגלגול בע"ח כפשוטו לא סגורים על הפרטים, מה שמחזק כמובן את העמדה הרבנית/קבלית שדוחה את הרעיון הזה כפשוטו ומפרשת אותו כמשל בלבד.שנית, נראה שגם לדעת חלק מהמקובלים שמאמינים בגלגול בבע"ח כפשוטו נראה שרוב הבשר מן החי הנצרך היום ע"י יהודים שומרי מצוות (כלומר עוף, הודו ודגים) אינו מהמינים שנשמות יכולות להתגלגל בהן. ושלישית, למחלוקת בשאלת מידת הבחירה שיש לנשמה אנושית בגוף בעל החיים יש נפקא מינא משמעותית לשאלת אופן התיקון של נשמות אלו, אבל על נקודה זו ארחיב באחד המאמרים הבאים.
ז. כך או כך, למרות חוסר הההתאמה המגוון שראינו בין המקורות הקבליים השונים הדוגלים בגלגול נשמות בבע"ח, כנראה שרוב המקובלים היום מאמינים בגלגול נשמות כפשוטו בכל סוגי בעלי החיים. וזה מוביל לשאלה האם אמונה כזו בפני עצמה מחייבת בהכרח להאמין גם ברעיון של תיקון הנשמות על ידי הריגת החיה ואכילתה? כפי שנראה במאמר הבא ההפך הוא הנכון.

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ו' - קשיים מהותיים ברעיון תיקון גלגול נשמות ע"י שחיטה ואכילה

ראינו במאמר קודם שלפי תפישת חלק מהמקובלים לנפש של אדם שמגולגלת בבעל חיים אין למעשה בחירה חופשית כי אין לה כל שליטה על הגוף של החיה, ולכן גם אין לה אפשרות לתקן את עצמה על ידי קיום מצוות. משום כך לדעתם עלינו לסייע לה על ידי כך שאנחנו נתקן אותה באמצעות קיום מצוות הקשורות לאכילת גופו של בע"ח שבו היא מגולגלת, כמו שחיטה, אכילה בסעודת מצווה, שבת וחג, ברכות הנהנין וברכת המזון. הרעיון הזה של תיקון נשמות על ידי אכילת בעלי חיים אמנם אינו מופיע בזוהר ובתקוניו, אבל הוא מוזכר אצל מקובלים אחרים מהמאות ה13-14, וזכה לפופולריות רבה בקבלת האר"י.
במאמר זה נראה כמה תהיות וקושיות מהותיות שקיימות בתפישה זו.

א. ראשית, האם זה הכרחי להניח שלנפש של אדם בתוך בעלי חיים אין כלל בחירה חופשית? ראינו באחד המאמרים הקודמים שלמעשה יש אי בהירות במקורות הקבליים לגבי השאלה עד כמה יש או אין לנפש האנושית המגולגלת שליטה על גופו של בעל החיים שבו היא שוכנת. ראינו שם מקובלים, כמו למשל ה"ישמח משה", שמדברים בפירוש על כך שיש לנפש האנושית בגוף הבהמה מידה מסויימת של בחירה ביחס למעשי הבהמה. ואפילו לשיטת הסוברים שאין לנפש כל שליטה על הגוף של בעל החיים, עדיין ייתכן שיש לה בחירה חופשית ביחס לעולם המחשבה שלה, שהרי לדעתם היא מודעת לעצמה כנפש אנושית. (ראה למשל ספר חרדים פרק ז ממצוות ל"ת: "מכל מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, הוא יודע בגלגולו הראשון", וכן ערבי נחל על פרשת ניצבים, בשם האר"י: "אבל כשהנשמה בגלגול דומם צומח חי זוכרת מי היא").  כך או כך נראה שנפש האדם בתוך הבהמה עדיין יכולה לכאורה לקיים לפחות מצוות שתלויות במחשבה בלבד, ואם כך נראה שיש דרך שבה היא יכולה לפעול בעצמה למען תיקונה.

ב. גם אם נניח שאכן אין לאדם בגוף הבהמה כל בחירה חופשית, עדיין הרעיון שאדם אחד יכול לתקן את החטאים של אדם אחר נראה די סותר את כל הרעיון של הבחירה החופשית והשכר והעונש. לכאורה כל הרעיון של תיקון וחזרה בתשובה הוא שזה דבר שצריך להעשות על ידי האדם החוטא עצמו. לפי המקובלים כל הסיבה לכך שיש לאדם בחירה חופשית היא בגלל שמצב שבו אדם זוכה לשכר רוחני בחסדי אחרים, ללא השקעת עבודה מצידו, הוא מצב שבו הנשמה חשה בושה (מה שמכונה נהמא דכיסופא). אבל זכייה לשכר רוחני בחסדי אחרים זה לכאורה בדיוק מה שקורה לפי אמונת התיקון על ידי אכילה.

תיקונים על ידי אדם אחר? נחלת הכלל באדיבות ויקימדיה

ג. גם אם נניח שאפשר לתקן חטאים של אדם שאין לו בחירה חופשית על ידי קיום מצוות על ידי אדם אחר, מדוע התיקון צריך להיות קשור בכלל לבהמה שבגופה הוא נמצא? הרי לפי הגישה שאנו מניחים בשלב הזה של הדיון (שאין לנשמה בגוף בעל החיים כל בחירה או שליטה על גוף הבהמה) אין קשר אמיתי בין הבהמה ונפשה לבין הנפש האנושית שנמצאת בה כמו בכלא. והדבר נכון שבעתיים לגבי היחס בין הנפש האנושית והבהמה בעת אכילת הבשר של הבהמה אחרי מותה ופירוקה לנתחיה (ולפי היהדות הרי אסור בתכלית לאכול את הבהמה בעודה חיה).
אם כך לא מובן מדוע לא לתקן את נפש האדם הזה באופן הרגיל והמסורתי שבו מקובל לעזור לנשמתו של אדם שנמצאת בעולם הבא? כמו למשל על ידי על ידי קדיש, תפילה לימוד תורה וכיו"ב. אגב, כמובן גם לפי הגישה השניה, שיש לנשמת האדם שליטה על הבהמה, היא יכולה להשתתף בחיי הבהמה באמירת קדיש באופן מסויים, כמו שמודגם בסיפור בלינק כאן למשל...

ד. גם אם נניח שמשום מה רוצים לעשות את התיקון לנפש האדם דווקא באמצעות מצוות הקשורות לבהמה, עדיין נשאלת השאלה מדוע התיקון צריך להעשות דווקא על ידי שחיטת הבהמה? זה רעיון מאד מוזר כשחושבים עליו לעומק. יש הרי מצבים נוספים של נשמה אנושית (בין אם חדשה או מגולגלת) שנמצאת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית או כל פעילות אינטלקטואלית או רוחנית אנושית אחרת, למשל אנשים שסובלים מלידתם מפיגור שכלי עמוק ובלתי הפיך, כאלו שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע או לדבר או להבין דבר כלשהו מעבר למה שמסוגלות להבין חיות. ביחס לילדים כאלו במיוחד יש טענה בקבלה שהם גלגולים כיוון שאי אפשר לטעון שמצבם העגום הוא עונש על חטאים שעשו בחיים אלו (ראה למשל נשמת חיים מאמר ד' פרק יא, טענה ב, וכאן). אבל אף אדם שפוי לא יטען שכדי לתקן את הנשמות הללו עלינו להרוג את הילדים הללו חלילה. להפך, אנחנו נאמר שהדרך לעזור ולתקן את הנשמה הזו היא באמצעות קיום מצוות גמילות חסדים עם אותם אנשים מוגבלים.
אם מסיבה לא ברורה כלשהי יש עניין לעשות את התיקון דווקא במצוות הקשורות לבהמה אז למה לא לעשות אותו למשל בקיום מהודר במיוחד של מצוות מניעת צער בעלי חיים מאותה הבהמה?

ה. קושי נוסף, ברעיון התיקון ע"י שחיטה ואכילה בא מכיוון אחר. לפי התפישה של כל המקובלים המאמינים בגלגול בבע"ח הגלגול הוא עונש שנועד לתקן את הנשמה על ידי ייסורים. לפי תפישת המקובלים הללו השהות של הנפש האנושית בגוף הבהמה נטול הבחירה מהווה ירידת מדרגה, ולכן היא בגדר ייסורים קשים עבורה (כך אומר למשל הרמח"ל במאמר החכמה: "ויהיה מצבה במקום ההוא צער גדול לה, עד שבזה יכופר עוונה. ובהיות ענין הבהמי הפכי לגמרי לעניין הנשמה השכלית העליונה, על כן עומדה שם יהיה לה לצער היותר גדול שאי אפשר לשער, כיון שתוכרח לעמוד במה שהוא הפך טבעה לגמרי"). אבל אם עצם השהות של הנפש בגוף הבהמה הוא העונש שלה אז צריך לתת לה לסיים אותו כפי הזמן שנקצב לו מראש על ידי הבורא, כלומר עד מותה של הבהמה מזקנה או מותה באופן אחר על ידי האל (כגון מחלה או אסון טבע), בכדי שתשלים הנשמה שבתוכה את תיקונה. אם בני אדם משחררים אותה מעונשה על פי בחירתם החופשית לפני הזמן הקצוב, אז לכאורה הם עושים איתה עוול כיוון שהיא תצרך להתגלגל שוב כדי להשלים את תקופת "מאסרה". 

ו. דרך אחרת לנסות ולהסביר את רעיון התיקון באמצעות שחיטה הוא לומר שלצורך התיקון על נשמת האדם הכלואה בבהמה לחוות עונש בדמות "טעם מיתה" באמצעות טבח הבהמה לצורך מאכל. כך למשל נאמר בחסד לאברהם (מעין ב' נהר מז'): "רשעים שחייבין מיתה יתלבשו בשור או בשה וטובחין אותו ונחשב לו למיתה והריגה עד ירצה עונו ותסתלק". אבל כמובן שגם זו אינה טענה המניחה את הדעת שהרי הבהמה תמות בסופו של דבר גם ללא התערבותנו, ואם כך גם בזמן מותה הטבעי על ידי הבורא היא תטעם "טעם מיתה" בכל מקרה. ואי אפשר אפילו לטעון ש"טעם המיתה" באמצעות שחיטה קשה יותר מאשר מוות טבעי, שהרי הטענה המקובלת ביהדות היא הפוכה - שהשחיטה היא צורת המיתה הפחות קשה לבהמה, ואף המקובלים הדוגלים בתיקון באמצעות שחיטה מדגישים את החשיבות של ביצוע השחיטה באופן שמפחית למינימום את צער הבהמה והנשמה האנושית המגולגלת בה. ראה למשל דברי השל"ה (פרשת ראה, תורה אור, י): "אפילו באכילת חולין בשר תאוה נצטוינו בשחיטה, ובאזהרה גדולה בלי פגימה [...] כי מי יודע מה גלגול יש בה. ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, דהיינו שחיטה בלי פגם".

ז. טענה מהכיוון ההפוך בעד שחיטת בהמה שבה מגולגלת נשמת אדם, שיכולה לנבוע משתי הנקודות הקודמות (ה'-ו') היא שבכך שאנו הורגים את הבהמה אנו עושים חסד עם נשמת האדם שבה, כי אנחנו גואלים אותה מהייסורים של שהות בתוך גוף הבהמה, וגם בוררים לה מיתה קלה באמצעות שחיטה. אבל הרעיון של "המתת חסד" כזו, כלומר שעושים חסד עם נשמת האדם על ידי שהורגים את הגוף שבו היא נמצאת בטרם עת כדי להפסיק את ייסוריה הוא לכאורה מנוגד ליהדות. כפי שציינו קודם יש מצבים נוספים של נשמה אנושית שסובלת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית, כמו למשל אנשים שסובלים באופן בלתי הפיך מפיגור שכלי עמוק מלידה או אנשים במצב של צמח או קומה בלתי הפיכה. השהות של הנשמה האנושית בתוף גוף כה מוגבל ודאי כרוכה גם כן בייסורים קשים, אבל התפישה היהודית היא שהמתת חסד של אנשים כאלו היא רצח לכל דבר. וזה נכון אפילו אנחנו יודעים שהאדם הזה עתיד למות בעתיד במחלה הכרוכה גם ביסורים גופניים קשים, בנוסף לייסורי הנפש הכלואה בגוף אדם חסר דעת ובחירה. לכן אין זה עקבי לומר שהמתת חסד כזו תהיה רצויה עבור נפש הכלואה בגוף בהמה.

במאמר הבא נראה שגם לפי דעתם של אותם מקובלים הדוגלים בתפישת התיקון על ידי שחיטה ואכילה, יש מגבלות רבות מבחינת מי יכול לעשות זאת ובאילו נסיבות.

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ג' - בקורת מצד מקובלים על רעיון גלגול נשמות אדם בבעלי חיים

במאמרים הקודמים בסדרה ראינו שרעיון גלגול הנשמות באופן כללי, ובפרט גלגול נשמות של בני אדם בבעלי חיים, זכה לבקורת רבה ביהדות מצד רבנים שלא נמנו על חוגי המקובלים. במאמר זה נראה שגם בקרב המקובלים, שככלל הסכימו כולם עם רעיון גלגול הנשמות בבני אדם, היתה בקורת רבה על רעיון הגלגול האנושי בבע"ח.

צולם מאתר מאקו בתאריך 16.6.2020 שעה 14:30. מבלי משים דרעי צדק - דבריו של הרב גזהיי אינם מקובלים על כל המקובלים...

א. המקור הקבלי הראשון שמזכיר את תורת הגלגול הוא ספר הבהיר שהתפרסם בפרובנס לקראת סוף המאה ה12. אבל הוא אינו מזכיר כלל את האפשרות של גלגול בבע"ח. גם המקובלים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה13 ורומזים על תורת הגלגול (כמו הרמב"ן למשל) אינם מזכירים כלל את רעיון הגלגול בבע"ח.

ב. דומה שחיבור הקבלה הראשון שהתפרסם שבו מוזכר רעיון גלגול הנשמות בבע"ח בצורה ברורה ומפורשת הוא פרוש התורה של ר' מנחם רקאנטי שפעל במאות ה13-14. הוא מזכיר אותו בשם מקצת מבעלי הקבלה האחרונים, אבל הוא בעצמו מסופק בו. כך למשל הוא אומר בפרושו על פרשת שמיני (אות כ): "ויש מן המקובלים האחרונים המאמינים בגלגול הבהמות". ובפרשת אמור (אות ט): "אף כי יש לבעלי הקבלה האחרונים עניינים אשר אנו מסופקים בהם בסוד העיבור אם נוהג בבהמות".

ג. הרעיון של גלגול בבע"ח מוזכר גם בתיקוני הזוהר שפורסמו בתחילת המאה ה14. אבל למרות משקלו של הזוהר, אנחנו בכל זאת מוצאים לא מעט מקובלים חשובים שהמשיכו להתנגד בתוקף לרעיון גלגול נשמות אדם בבע"ח גם אחרי פרסום הזוהר. הם פירשו את דברי תיקוני הזוהר באופן סימבולי או שטענו שנפלו שיבושים בקטעים אלו בתיקוני הזוהר. ויש להדגיש שהמקובלים הללו האמינו ברעיון גלגול הנשמות בבני אדם, ואף הגנו עליו מפני הבקורת של אותם רבנים שהתנגדו לרעיון גלגול הנשמות בכלל.
גם מקובלים שהאמינו בגלגול בבע"ח מזכירים את המחלוקת סביב הנושא. כך למשל הרדב"ז, רבו של האר"י, שבעצמו האמין בגלגול בבע"ח, כותב בכמה מקומות על המחלוקת בעניין זה בקרב מקובלי זמנו. לדוגמא: "לפי דעת רוב המקובלים שאין אדם מתגלגל לא בבהמה טמאה ולא בחיה טהורה. ולכן נדחה מעל המזבח. ויש אומרים שאין בא אלא באדם". (מצודת דוד מצוה תכא)

נפרט כעת (לפי סדר כרונולוגי) את דבריהם של כמה מאותם מקובלים החולקים על רעיון הגלגול בבע"ח בכללותו:

ד. ר' שם טוב אבן שם טוב (הראשון) שחי בספרד בתחילת המאה ה15 כותב:

דע כי מה שסברו מקצת הקדמונים שיש ההעתק מאדם לבהמה, גם כן מצאתיו למקצת בני אדם דורכין בדרכי הקבלה, אין ראוי לשום בעל שכל להעלותו על לב [...]. ולא מצאנו שום רמז בתורה ולא בשום מדרש חז"ל [...] ולא ידעתי כללו לבעלי התורה שנמשכו אחר הדעת הזה הקדום ונתנו טעם כי על עונש העברות הקשות הוא מתגלגל בבהמה. וכי חסר לו הגיהנם לקב"ה לפי הקבלה? וחיפשתי בספרים ומצאתי בספרי הזוהר שנשתבשו מהקדמונים הקודמים לר' שמעון בן יוחאי, לפי שנאמר המאמר סתום וטעו בו. ("ספר האמונות", שער ז' פרק ח')

ה. ר' יהודה חייט שחי בספרד ובאיטליה במאות ה15-16 כותב:

ועוד ראיתי להאריך בענין זה שאמרו רוב המקובלים כי נפש הרשע מאחר שהשלימה את גלגוליה ולא זכתה מכניסים אותה בכלב או באריה או בחזיר או באחת מהחיות האחרות. ודבר קשה להאמין, ולא די בחיות אלא אפילו באחד משאר האומות, וקשה הדבר [...] ואם לעם נכרי לא ימשול למכרה, כל שכן ביד החיות הטמאות. הדבר הזה אסור לשמעו וכל שכן להאמינו. ומצאתי בתקון שבעין [=תקון ע' בתקוני הזוהר, עמ' קלב] מאמר על זה ממנו יראה כי, חס וחלילה, שיהיה כך, אלא הדברים האלה יובנו באופן אחר. (פרוש "מנחת יהודה" לספר מערכת האלוהות דף קנ ע"ב)

ו. ר' אליה גינזנו שחי באיטליה בתחילת המאה ה16 כותב:

ומה שאמר שהמקובלים אמרו שנפשות האדם מתגלגלות בגופות הבעלי חיים זה לא נמצאת אלא בקצת בדברי המקובלים האחרונים. ולא מצאתי לזה הדעת סמך מדברי רבותינו. (אגרת חמודות עמ' 13)

ז. ר' מרדכי יפה בעל הלבוש שפעל בבוהמיה במאה ה16-17 כותב:

וי״א אפילו בבהמה טהורה או טמאה חיה ועוף ושרצים [...] אמנם אלו הם דעות רחוקות, כי אפילו הד' יסודות אשר איברי אדם נבראו מהם הם שמורים ואינם משתנים לדבר פחות מהם שיאבדו, כל שכן הנשמה אשר נופחה מאפי השם יתברך. (לבוש אבן יקרה, פרוש על פרוש מנחם רקאנטי לתורה, תחילת פרשת וישב) 

ובמקום אחר הוא כותב את הדברים הבאים: 

ואומרו [=הרקאנטי, על גלגול בבעלי חיים] "ואם קבלה נקבל", כי קשה לו לומר שזאת הבריאה הדקה שהיא עליונית [=נשמת אדם] אפשר שתהיה בטלה ואבודה או שתשוב בהמית. [...] אינו רחוק שתתגלגל מגוף האדם לגוף אדם, אבל בבהמה או דבר אחר הוא פלא מאוד [...] ומצאתי בספר האידרא [בתיקוני הזוהר ע', עמ' קלב] עניין זה אשר בו נוכל ליישב [...] הנה לך מבואר כי מאמרם מעניין גלגול החיות כוונתם באופן אחד בהתדבקות נשמתו [של החוטא] באותן החיות טמאות עליונות אשר מצד הנחש ויצר הרע. (לבוש אבן יקרה, פרוש על פרוש מנחם רקאנטי לתורה, פרשת נח) 

כלומר בעל הלבושים מפרש את דברי תיקוני הזוהר על גלגול בחיות כמשלים ואמירות סימבוליות על התדרדרותה של נשמת החוטא בעודה בגופו האנושי לרמה "חייתית", והתדבקותה בכוחות הרע העליונים המדומים לחיות, ולא כקביעות מטפיזיות על גורלה של הנשמה שלו לאחר המוות. 

ח. לסיום אעיר, שאפשר שאף בימינו ניתן למצוא הסתייגות של מקובלים מסויימים מהבנת רעיון גלגול נשמות בבעלי חיים כפשוטו. הנה למשל דברים שאמר הרב ברוך אשלג:

ואפשר לומר, שמובא בספרים שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר (ראשית חכמה שער הקדושה פרק יב, בשם המקובלים), ויש לפרש על דרך העבודה, שרצונם לומר שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהם פסולת, ועכשיו הוא רוצה לקבל מזונות מהם. (ספר שמעתי, מאמר עניין שכינתא בגלותא, ובנוסח מעט שונה כאן)

בעוד שבעל ראשית חכמה שאליו מתייחסים דברי הרב אשלג נראה כאומר את הדברים כפשוטם, הרב אשלג מפרש אותם כאן באופן סימובלי-פסיכולוגי לגבי תכונות נפש האדם בגוף אנושי.

ט. במאמר הבא נראה שגם בין אותם המקובלים שכן האמינו ברעיון גלגול בבע"ח (כפשוטו) יש רבים שצימצמו את התופעה רק לסוגים מסויימים של בעלי חיים. 

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ב' - בקורת רבנית על רעיון גלגול הנשמות בכללותו

זהו מאמר המשך למאמר כאן. מומלץ לקרוא אותו קודם לכן להבנת ההקשר. הבטחתי שם להביא ביתר פירוט והרחבה מקורות רבניים מאלף השנים האחרונות שהביעו התנגדות לרעיון גלגול הנשמות או פקפקו בו, וכאן אעשה זאת. החכמים המובאים כאן מסודרים בסדר כרונולוגי, ולא לפי סדר חשיבותם. ישנם מקורות נוספים שטרם בדקתי (עקב הקושי להגיע לספריה בזמן הקורונה), ולכן עדיין לא נכללו כאן, כך שייתכן שיתווספו מקורות נוספים בהמשך.

א. המקור הרבני הראשון שמזכיר את האמונה בגלגול נשמות הוא הרב סעדיה גאון בבבל במאה העשירית לספירה. רס"ג ככל הנראה זיהה את האמונה הזו כאמונה זרה שהחלה חודרת ליהדות בהשפעת הקראים (שכן אצל הקראים האמונה הזו היתה קיימת כבר מראשיתם בתורתו של ענן בן דוד במאה השמינית לספירה), והוא תוקף אותה בצורה קטלנית:

והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים מצאתים מאמינים בגלגול, וקורים אותו ההיעתקות, ועניינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים. [...] והייתי חס על דברי מלהזכיר שיטתם, וראוים הם לכך לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים. (אמונות ודעות, מאמר שישי פרק ח', תרגום הרב יוסף קאפח)

ב. הפילוסוף היהודי החשוב ר' אברהם בן דאוד, המכונה הראב"ד הראשון, במאה ה12 בספרד אומר על הגלגול ("אמונה רמה" מאמר א פרק ז, עמ' 67 בלינק כאן, מתורגם מערבית): "וזה דבר לא היה לעולם, ולא יעבור שיהיה".

ג. ר' אברהם בר חייא, המכונה הנשיא, במאה ה12 בספרד:

ואיני צריך לזכור דברי המעתיקים [=המאמינים בגלגול] אשר אמרו שהנפשות הן נעתקות מן גוף אל גוף בכל מיני החיים עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, כי דברי אלה הם הבאי והבל גדול. (מגילת המגלה, מאמר שלישי, עמ' 88 של קובץ הPDF בלינק כאן)

ד. בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם, כותב במאה ה12 על הדרוזים שפגש בלבנון:

ואומרים שהנפש בעת יציאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד קטן הנולד באותה שעה, ואם אדם רע הוא תכנס נשמתו בגוף הכלב או בגוף הבהמה, וזה דרכם כסל למו.

ה. במאה ה12 החל הרעיון של גלגול הנשמות לצוץ בקרב חוגי המקובלים בפרובנס (ב"ספר הבהיר"), אבל עדיין נשמר בסוד משאר הציבור. במאה ה13 המשיכה האמונה בגלגול להתפשט בסוד בחוגי המקובלים והגיעה גם לספרד (אצל הרמב"ן למשל, שרק רומז לה בכתביו הגלויים). למרות זאת אנחנו מוצאים עוד רבנים שמתנגדים לרעיון גם במאה ה13. אמנם חלק מהמבקרים כבר שמעו רמיזות על התפשטות הרעיון בחוגי המקובלים ועל כן הם נוקטים בלשון זהירה יותר.

הרד"ק, מפרש המקרא החשוב, כתב במאה ה13 בספרד את הדברים הבאים:

תשלח רוחך - אמרו קצת חכמי המחקר [=אפלטון] כי כל חי אחרי מותו יקום, כי הנפשות הם עתידות  להתגלגל ולחזור לעולם, אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו, ויהיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. ואומרים גדולי הפילוסופים [=אריסטו] כי לא תשוב הנפש לגוף לעולם. [...], ולאמונתנו אנחנו זרע ישראל, והמחזיקים באמונתנו, יהיו הנשמות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך. (פירוש תהלים קד' ל') 

ייתכן אגב שגם ר' אברהם אבן עזרא התכוון גם הוא לשלילת אמונת הגלגול בפרושו על אותו פסוק (כך הבין זאת למשל ר' אברהם אבן מיגאש שנזכיר בהמשך), אבל דבריו סתומים במקצת וניתנים להתפרש באופנים שונים.

ו. ר' אברהם בן הרמב"ם אמר את הדברים הבאים במאה ה13:

שקצת מן החסידים מן האומות הקדמונים אחר שזה אצלם שקר השארות הנפש מבלי גוף, [...] והאמינו שנפש האדם יש לה עמידה והשארות אחרי הפרידה, הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר, ותשכח הגוף אשר היתה בו, וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו, [...] והכרית דעותיהן לאבדם, כן תאבד שאריתם וכל הדומה להם. (עפ"י שמואל אבן צרצה, מקור חיים, דף קכג ע"ג.)

ז. פוסק ההלכה החשוב הרא"ש, במאה ה13, בתשובה לשאלת בנו ר' יהודה, אגב דיון במצוות הייבום שהמקובלים ראו אותה כנובעת מטעמים של גלגול נשמות, דחה את הראיות והסברות התומכות באמונת הגלגול, ומסיים את דבריו כך:

גם הוא תימה, על שמא ואולי כזה שיתיר איסור כרת שהיא אשת אח? ולמה לא ייבם אדם את אשת דודו אולי יניחהו מעצבו ומעמלו? לכן אם קבלה הוא נקבל, כי אין טעם מספיק. (שו"ת רא"ש החדשות סי' ע'; שו"ת זכרון יהודה, סימן ק"ב; וכן כאן).

ח. ר' ידעיה הפניני במאה ה13, במכתב שכתב לרשב"א על התועלת שבפילוסופיה, מונה את ביטול האמונה בגלגול כאחד היתרונות של לימוד הפילוסופיה: 

בגלגול הנפשות והוא דעת אמרו בו שהנפש תתגלגל מגוף אל גוף, ועוד כי יזיקנו זה [=אמונת הגלגול] גם כן באחת מפינות אמונתינו [...] והנה התחזקו המופתים האמתיים על אלו הדעות למחותם, שתועלת בטולם מבואר מאד באמונה (מצוטט בתשובות הרשב"א א, תיח)

הרשב"א עצמו בהיותו תלמידו של הרמב"ן, שהיה מקובל, כנראה האמין בעצמו בגלגול, ומבחינה זו נראה שר' ידעיה הפניני פנה לאדם הלא נכון. אמנם תגובתו של הרשב"א לר' ידעיה לא נשתמרה.

ט. ר' יצחק אבן לטיף במאה ה13: "כל צורה הבאה לעולם היא חדשה כי הדומה לזה אינו זה, וכבר בטלה הפקרות הגלגול." (רב פעלים, סימן כא)

י. בסוף המאה ה13 עם פרסום ספר הזוהר התגלתה האמונה בגלגול נשמות בצורה מפורשת ברבים. אך גם אחרי פרסום הזוהר המשיכה להתקיים התנגדות רבנית לרעיון הגלגול, כפי שנראה כעת, אם כי לעתים בלשון זהירה יותר. 

הפילוסוף היהודי החשוב רבי חסדאי קרשקש כתב במאה ה14:

אם תעתק נפש האדם או תאצל והוא שיקראוהו כת מהחכמים גלגול. ואמנם לפי שהתבאר במה שקדם שנפש האדם עצם שכלי מוכן היה נראה שההעתק בה דבר בטל [=בלתי אפשרי] [...]. שהכת האומרת בו יסודה הקבלה הנה דלתי החקירה ננעלות בו, ואם קבלה נקבל בסבר פנים יפות.  (אור השם, מאמר ד' דרוש ז')

כלומר הרח"ק אומר שמבחינה פילוסופית הגלגול נראה לו כדבר בלתי אפשרי, אבל אם יוכח לו שיש מסורת קדומה בעניין הוא יהיה מוכן לקבל אותה. כפי הנראה הוא לא היה בטוח שיש מסורת אותנטית כזו.

יא. ר' שמואל אבן צרצה (במאה 14) בספרו ('מקור חיים' עמ' קכ"ג) מצטט באהדה כמה מן המקורות הקודמים שהבאנו כנגד אמונת הגלגול. 

יב. ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים כותב (במאה ה15): 

מכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול. [...] שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחילת יצירתו, כן אפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף. אבל אין זה נכון. [...] והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים. והשם יודע.(ספר העיקרים, מאמר ד' פרק כ"ט)

יג. ר' משה כהן אשכנזי מכרתים נטל חלק בויכוח סביב שאלת הגלגול בעיר קנדיאה בשנת 1466, וייצג שם את הצד המתנגד לגלגול נשמות. (ראו ראה א' גוטליב, ויכוח הגלגול בקנדיאה, ספונות, יא, תשל"א, עמ' מה-סו). 

יד. ר' אברהם אבן מיגאש בסוף המאה ה16, כתב באריכות כנגד אמונת הגלגול בספרו 'כבוד אלוהים' (חלק ב פרקים י-יד), וזו תחילת דבריו שם:

מזמן רב וימים קדמוניות נפל טעות בפי רוב בני עמינו ונטה דעתם להאמין בגילגול הנפש, ומאמינים בו כאילו היה פינה אחד מפינות התורה, ופשטה הנגע בקירות ליבם, והוא טעות גמור בידם, נשאר להם מהפאגאנוש [=פאגאנים].

טו. במאה ה17 רבי יהודה אריה ממודנה כתב חיבור נגד השקפת גלגול הנשמות ביהדות ושמו "בן דוד", והוא מסיים שם את דבריו כך: 

אם סוקרטס ופיתגורס ודומיהם האמינו בגלגול, ורוב הקדושים וחכמי ישראל והרמב"ם והגאון רבינו סעדיה גאון [...] הכחישוהו, יהי רצון שיהיה חלקי עם המכחישים, ולא עם המאמינים.

טז. במאה ה19 אנחנו מוצאים את ר' שמואל שטראשון (הרש"ש), מגדולי תלמידי החכמים בליטא בימיו, אומר בחידושיו על דברי הגמרא "כשם שביאתך לעולם בלא חטא, כך יציאתך מן העולם בלא חטא" (בבא מציעא קז.) - "מכאן קושיה קצת לבעלי דעת הגלגול".

ר' שמשון רפאל הירש

יז. רש"ר הירש מנהיג היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה19 מתאר את גלגול הנשמות כאמונה מצרית (אולי בהשפעת דברי הרודוטוס שהזכרנו למעלה) המנוגדת ליהדות: 

המצרי היה חונט את הגוף כדי שיתקיימו ייחודו ועצמיותו. אבל הנשמה, לדעתו, אינה נשארת בייחודה האישי, אלא נודדת מגוף לגוף – לרבות גופי בעלי חיים – תוך שינויי צורה מרובים. אך היהודי מאמין שהנשמה מתקיימת לעולם, ואילו הגוף נודד. לאחר שהנשמה נאספת אל עמיה, אין לגוף דבר יותר עם האיש. (פירוש לתורה על בראשית פרק נ' פסוק ב', מתורגם מגרמנית). 

אפשר שהבקורת של הרב הירש על רעיון גלגול הנשמות קשורה לבקורת הכללית שלו על ספרות הקבלה: "ואת שהנהו חזון ומושג פנימי, השיגו והבינו כמו עולמות חיצוניים בדמיון וחלום. [...] אך יען לא הבינו אותה כהוגן נהיתה רק מכונה לחזיונות הדמיון [...]" (אגרות צפון אגרת יח').
כמו כן ייתכן שהרב הירש גם תרם כסף להדפסת הספר "טעם זקנים" בפרנקפורט ב1854, שבו הופיע לראשונה בדפוס חיבורו של הרב יהודה אריה ממודינה נגד אמונת הגלגול שהזכרנו לעיל. ברשימת התורמים להדפסת הספר מופיע אדם בשם הרב מר דוקטור הירש מפרנקפורט, ובאותה העת הרב הירש אכן כיהן כרב בקהילת פרנקפורט. אמנם הרב הירש לא סיים את לימודיו באוניברסיטת בון, אבל בכל זאת רבים עד היום מכנים אותו "הרב דוקטור" (ראו למשל כאן, כאן וכאן). מאידך ייתכן שהיה יותר מרב דוקטור אחד בשם זה בפרנקפורט באותה עת, והדבר דורש בדיקה.

יח. עד כה הבאתי רק מקורות שהביעו התנגדות או פקפוק לרעיון הגלגול בכללותו. במאמר הבא אביא מקורות נוספים של מקובלים שהאמינו באמונת הגלגול בבני אדם, אבל שללו את אמונת הגלגול בבעלי  חיים.

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק א' - גלגוליו של רעיון הגלגול השנוי במחלוקת

יש יהודים דתיים ומסורתיים שמעלים לפעמים את הטענה שיש עניין חיובי באכילת בשר מצד זה שכביכול על ידי כך גואלים ומתקנים נשמות של בני אדם שמגולגלות בבעלי חיים. אף על פי שבתמונה הגלובלית זו טענה שולית ואזוטרית למדי, הרי בתוך עמי אני חי, ויצא לי להתקל בלא מעט אנשים (גם כאלו שאינם בדיוק שומרי מצוות אדוקים) שמשתמשים בתירוץ הזה כמוצא אחרון להצדקת אכילת בשר כאשר מסתתמות כל שאר טענותיהם. כנגד דעה זו אוכיח בסדרת המאמרים הבאה את הטענות הבאות:
1. האמונה בגלגול נשמות היא אמונה שמקורה זר והיא חדרה ליהדות בשלב מאוחר למדי, רק לפני כאלף שנים.
2. האמונה בגלגול נשמות אינה נחשבת לאמונה מחייבת ביהדות, ורבנים חשובים רבים לאורך אלף השנים האחרונות פקפקו בה או התנגדו לה בחריפות.
3. אפילו בקרב חכמי הקבלה שקיבלו את האמונה בגלגול נשמות, יש שפקפקו ברעיון שנשמות בני אדם יכולות להתגלגל בתוך בעלי חיים או התנגדו לו בחריפות.
4. גם אם מקבלים את רעיון גלגול הנשמות בבעלי חיים לא מתחייב מכך שרצוי לאכול בעלי חיים. למעשה ההפך מכך.
5. אפילו לדעת המאמינים ברעיון של גלגול בבעלי חיים ותיקונו על ידי אכילה, הפרקטיקה הזו צריכה להיות מוגבלת רק לאנשים בעלי רמה רוחנית ומוסרית גבוהה מאד (צדיקים) ולזמנים מסויימים בשנה.
6. אפילו לדעת המאמינים ברעיון של גלגול בבעלי חיים ותיקונו על ידי אכילה, ניתן למצוא אלטרנטיבות אחרות להשגת אותה מטרה.

במאמר זה אוכיח את הנקודה הראשונה והשניה.
א. האמונה בגלגול נשמות היתה נפוצה בקרב מספר עמים ודתות בעת העתיקה, בפרט אצל ההודים והיוונים העתיקים. היא קיימת בהודו לפחות 3000 שנים ומהווה את אחד מעיקרי האמונה של כל הדתות העתיקות שצמחו שם - הינדואיזם, בודהיזם וג'איניזם. היא התקיימה גם בדת האורפית ביוון העתיקה ואצל הפילוסופים מבית מדרשו של פיתאגורס לפני 2500 שנה, ואפילו אפלטון האמין בה והזכיר אותה בדיאולוגים שלו. כל אלו עובדות היסטוריות מתועדות היטב שאין עליהן כל עוררין, וגם מאמיני הגלגול היהודים מודים בכך. למעשה הם אפילו מביאים עובדה זו כהוכחה לנכונותה של אמונה זו, וזה דבר די מפתיע בהתחשב בכך שאותן דתות שעליהן הם נסמכים כביכול היו (ועודן) דתות אליליות, שהמאמינים היהודים לועגים להן בדרך כלל. 
נראה לדוגמא את דבריו של ר' מנשה בן ישראל, שהקדיש את החלק הרביעי מספרו "נשמת חיים" להגנה על האמונה בגלגול נשמות:

[...]כתב אירודוטו [=הרודוטוס] בספרו השני [היסטוריות ספר ב' 123] שהמצרים היו הראשונים בעולם שקיימו ההשארות הנפשיי והעתקת הנשמות מגוף לגוף. ואמת הוא. [...] הלא תראה שה[..] ברהמינים [...] הם היו הראשונים אשר בארץ הודו פרסמו האמונה הזאת [...]. ואמנם מתייחסת האמונה הזו לפיתאגורס להיות שהוא חידשה מאחר שנתעלמה ונסתרה כמה מהשנים [...] וכן אפלטון [...] קיימה והעמידה בכל תוקף. (נשמת חיים, מאמר ד' פרקים כא-כב)

ב. כמובן שר' מנשה בן ישראל ודומיו טוענים שההודים והיוונים קיבלו את האמונה הזו מהיהדות. אבל למעשה במקורות היהודיים מהעת העתיקה, כלומר התנ"ך, התלמודים והמדרשים אין כל זכר לאמונה בגלגול נשמות. אפילו במקורות המיסטיים היהודים הקדומים (ספרות ההיכלות והמרכבה) אין זכר לאמונה זו. היא נזכרת לראשונה במקורות יהודיים מסורתיים רק לפני כאלף שנים, כלומר לפחות 1500-2000 שנים אחרי שהופיעה בהודו וביוון. ואפילו לדעת אלו המאמינים שספר הזוהר חובר ע"י רשב"י, הרי רשב"י חי 500 שנים אחרי אפלטון.
מאמיני הגלגול היהודים טוענים שההסבר לכך הוא שבעת העתיקה רעיון הגלגול נחשב כסוד שלא ראוי לגלות להמון העם. אבל תירוץ זה נשמע מאד בלתי מתקבל על הדעת. ראשית, לא ברור מה כל כך בעייתי ברעיון הזה שהיה צריך להסתיר אותו, ומה השתנה לפני כאלף שנה כשהוחלט כביכול לחשוף אותו? שנית, ראינו שרעיון הגלגול לא היה כלל וכלל בגדר סוד בקרב עמים אחרים בעת העתיקה, ולכן דווקא מנקודת מבט אמונית אין כל טעם והגיון בטענה שדת האמת תסתיר ממאמיניה את האמת על אודות גורל נשמותיהם, בשעה שהאמת הזו גלויה לבני דתות אחרות.

ג. יתר על כן רעיון גלגול הנשמות אינו מתיישב בנקל עם האמונות שכן היו קיימות בודאות בעם היהודי (לפחות החל מתקופת בית שני) לגבי גורל הנשמות אחרי המוות - קרי האמונה בגן עדן או גיהנום לנשמות לאחר המוות, והאמונה בתחיית המתים באחרית הימים. אם נשמה מתגלגלת בגופם של כמה בני אדם שונים אז מה יקרה לה ולהם בתחיית המתים? ואיך בדיוק התיאורים של עונש נשמות הרשעים ושכר נשמות הצדיקים בעולם הבא בנביאים המאוחרים ובספרות התלמודית מתאימים לגלגול נשמות? מאמיני הגלגול עמלו קשות על שלל תירוצים יצירתיים ומפותלים שמנסים ליישב קושיות כמו אלו, אבל גם אחרי כל התירוצים הללו זו עדיין נראית כמו תפירה גסה של שתי מערכות אמונה שאינן ממש עולות בקנה אחד.

קריקטורה: עידן שניידר http://www.idancomics.com/reincarnation

ד. אשר על כן אנחנו יכולים לומר שאין כל ספק שהאמונה בגלגול נשמות לא היתה קיימת כלל בקרב הציבור היהודי הרחב בעת העתיקה, וגם אין כל סיבה להאמין שהיא היתה קיימת בעת העתיקה כאמונה אזוטרית בקרב קבוצה קטנה של רבנים יהודים יודעי ח"ן. ברור שזו אמונה שמקורה זר. מטעם זה, ומטעמים נוספים, גם כאשר החלה האמונה הזו לחדור ליהדות לפני כ1000 שנים היא נתקלה בפקפוקים רבים ולעתים אף בהתנגדות קשה.

הרבה רבנים וחכמים יהודים אורתודוקסיים (במונחים של ימינו) מן המאה העשירית ועד ימינו מתחו בקורת על האמונה הזו. בין הבולטים שבהם ניתן למנות את: ר' סעדיה גאון, ר' אברהם בן דאוד (הראב"ד הראשון), הרד"ק, ר' אברהם בן הרמב"ם, ר' חסדאי קרשקש, הרא"ש, ר' יוסף אלבו (בעל ספר העיקרים), ר' אברהם בר חייא (הנשיא), ר' שמואל שטראשון (בעל הגהות הרש"ש על הש"ס), והרש"ר הירש. חלק מרבנים אלו פסלו את אמונת הגלגול מכל וכל במילים חריפות, וחלק הסתפקו בהבעת ספק בלשון מתונה ופייסנית יותר. נסקור בהרחבה את דעות כל הרבנים הללו (ורבנים נוספים שהתנגדו לאמונה הזו) במאמר הבא.

ה.  בנוסף לרבנים הרבים שהתנגדו לרעיון גלגול הנשמות בצורה מפורשת, הרבה מאד רבנים אחרים בחרו פשוט להתעלם ממנו כליל. למעשה נראה שבתקופת הראשונים (כלומר בערך עד שנת 1500) לא ניתן למצוא אף אחד מגדולי הראשונים, מחוץ לחוגי המקובלים, שהביע תמיכה מפורשת ברעיון. כולם העדיפו לשתוק או להביע פקפוקים והתנגדויות. בפרט ראוי לציין שאף אחד מן החכמים שניסחו את עיקרי האמונה של היהדות בתקופה זו לא כלל בתוכם את האמונה בגלגול נשמות, וחלקם (כמו רס"ג והר' אלבו ברשימה לעיל) אפילו התנגדו לה בצורה מפורשת. מחמת מעמדו ההלכתי המיוחד של הרמב"ם ראוי לציין שהוא לא מזכיר את האמונה זו כלל בשום מקום. בפרט הוא איננו מגדיר אמונה זו כאמונה מחייבת ביהדות בשלושה עשר עיקרי האמונה בפרוש המשניות שלו, ואיננו כולל את שלילת אמונה זו ברשימת סוגי הכפירה והמינות שהוא מפרט בהלכות תשובה. כמו כן מי שלומד את השקפתו של הרמב"ם על השארות הנפש במורה הנבוכים מבין שהיא רחוקה מאד מהרעיון של גלגול נשמות, ואין כאן מקום להאריך.

ו. לסיכום במאמר זה הוכחנו את שתי הנקודות הראשונות: האמונה בגלגול נשמות היא אמונה שמקורה זר. היא חדרה ליהדות בשלב מאוחר למדי, רק לפני כאלף שנים, והיא אינה נחשבת לאמונה מחייבת ביהדות.
במאמר הבא אסקור בהרחבה את דעות הרבנים שהביעו פקפוקים או התנגדות מפורשת לאמונה בגלגול נשמות.

נ.ב. ברצוני להדגיש שאיני דן כאן כלל בשאלה האם תורת גלגול הנשמות היא אמת או שקר. אני אמנם באופן אישי לא חושב שהיא נכונה, אבל הטענה שלי כאן היא רק שהיא אמונה ממקור זר ולא אמונה מחייבת ביהדות. זה לא מפריע לי שאנשים מאמינים בתאוריה הזו כל עוד זה לא נותן להם מוטיבציה להרוג בעלי חיים.

קברות התאווה, האספסוף ובשר מתורבת - דבר תורה טבעוני לפרשת בהעלותך

א. בתוך שנים מעטות קרוב לודאי שבשר מתורבת יהיה שווה לכל נפש. יצא לי לנהל מספר רב של דיונים עם אוכלי בשר בשאלה האם הם ירצו להמשיך לאכול בשר שהושג באמצעות שחיטה (בשר טבח) כאשר יהיה בשר מתורבת כשר וזמין לכל. לשמחתי, הרוב המוחלט אמרו שבמצב כזה הם יאכלו רק בשר מתורבת. אבל היה מספר אנשים קטן שאמר שגם במצב כזה הם ימשיכו לאכול גם בשר טבח, וכמה מהם אפילו אמרו שיאכלו דווקא רק בשר טבח.
נזכרתי באנשים אלו כשקראתי על האספסוף בסיפור קברות התאווה בפרשת בהעלותך.
כידוע על פי המדרש (שמות רבה, כה, ג) בני ישראל במדבר טעמו במן כל טעם שרצו, כולל טעמו של בשר. ואף על פי כן "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר" (במדבר יא ד). 
קשה להתעלם מהדמיון בין אותו אספסוף לאותם אנשים בימינו שמתגאים ברצונם להמשיך לשחוט בעלי חיים גם בעידן עתידי של בשר מתורבת. בשני המקרים מדובר באנשים שיש להם תאווה בלתי מובנת למותם של בעלי חיים לצורך אכילה גם במצב שבו כל צרכיהם התזונתיים הן בהיבט התזונתי והן בהיבט הקולינרי יכולים לקבל מענה ללא גרימת כל צער בעלי חיים. כפי שניתן לקרוא בתורה בסופו של דבר הבקשה הזו הביאה לעונש קשה מידי האל. 

בני ישראל ניגפים בעת אכילת השליו בקברות התאווה (התמונה באדיבות ויקפדיה)

ב. מאחר שאנו דנים בענייני צמחונות וטבעונות בהקשר של סיפור קברות התאווה, מן הראוי להזכיר כאן את הספר הייחודי "קברות התאווה - תורת הצמחוני". ספר זה נכתב ב1929 בפולין על ידי תלמיד חכם חסידי בשם יצחק הבנשטרייט (שחיבר מספר מאמרים תורניים אחרים "שגרתיים" יותר). הספר מציג גישה צמחונית (ואף טבעונית) מובהקת, הנסמכת על פרשנותו את המקורות -הוא קורא שלא לאכול בשר, לא ללבוש שטריימל ובגדי עור ומאמין שבבית המקדש השלישי לא יהיו קרבנות כלל. ייתכן שזהו הספר הראשון בשפה העברית המוקדש כולו להטפה בעד צמחונות וטבעונות בפועל בזמן הזה על רקע אידאולוגי של מניעת צער בעלי חיים, ובניגוד לדעה הקדומה המקובלת הוא נכתב דווקא על ידי תלמיד חכם חרדי בפולין. המחבר ככל הנראה נספה בשואה. הספר הוצא לאור לאחרונה במהדורה חדשה על ידי משה נחמני.
הנה מקצת דבריו של הרב הבנשטרייט על פרשתנו:

המן שהיה כמין צומח לחם מן השמיים, שלא מצד התאווה שאלו, כי אי אפשר לחיות בלא לחם. שפיר שאלו לחם כהוגן, וניתן להם כהוגן, ביום, בפנים מאירות. אבל את השליו שהוא בשר ואי אפשר בבשר בלא שפיכות דמים, ומצד התאווה שאלו הבשר, כי אפשר לחיות בלחם לבד בלא בשר, על כן שאלו הבשר שלא כהוגן וניתן להם שלא כהוגן, בערב, בפנים חשוכות. (קברות התאווה, עמ' 14)

ויהי רצון שבקרוב נזכה כולנו לאכול בשר שליו מתורבת כהוגן ללא שפיכות דמים ובפנים מאירות ולא בפנים חשוכות.