עוד מגיפה שהחלה בעקבות אכילת בשר: מגיפת האיידס

אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של מגיפת הקורונה שהחלה כנראה כתוצאה מאכילת בשר בעלי חיים אקזוטיים (עטלפים או פנגולינים) בסין. כמובן שאין זו המגיפה הראשונה בהיסטוריה שנגרמה כתוצאה מאכילת חיות. בפוסט זה נתאר מגיפה מודרנית אחרת -האיידס- שגם היא ראשיתה בציד ואכילת חיות בר.

הקונצנזוס המדעי היום (ראו למשל המאמר הבא מהשבועון Science עמ' 610-612) הוא שמקורו של נגיף האיידס האנושי (HIV) הוא במוטציה שעבר נגיף הSIV הקיים בקרב קופי אדם (בעיקר שימפנזים וגורילות) באפריקה המערבית כאשר בני אדם באו במגע עם דם של קופים נגועים במהלך ציד, ביתור ואכילה של בשרם. 

וכאן המקום להפריך מיתוס נפוץ למדי שלפיו הדרך בה עבר הנגיף מהקופים לאדם הוא באמצעות קיום יחסי מין בין אדם וקוף (אזכורים של המיתוס הזה ניתן למצוא לדוגמא כאן, כאן, כאן, וכאן). 

הקומיקאי דייב שאפל מלגלג על מיתוס הסקס עם קופים

המקור למיתוס הזה נעוץ כנראה בעובדה שיחסי מין בין בני אדם הם דבר נפוץ ביותר. כידוע לכולנו מעל גיל מסויים אין כמעט אדם בעולם שלא קיים יחסי מין לפחות פעם אחת ולרוב הרבה יותר מזה בחייו, ובמקרים לא מעטים עם מספר פרטנרים שונים. לעומת זאת רצח עקוב מדם של בני אדם הוא דבר נדיר למדי, וקניבליזם כמעט ולא קיים כלל. משום כך יחסי מין בין בני אדם מהווים את הערוץ העיקרי להדבקה באיידס מאדם לאדם, בעוד שרצח וקניבליזם אינם מוכרים כלל כדרך להידבק באיידס מאדם לאדם. אבל במה שנוגע לקשר בין בני אדם וקופים ההפך הוא הנכון. ציד ואכילת בשר קופים היא תופעה נפוצה למדי באפריקה (וגם במקומות אחרים), בעוד שיחסי מין עם קופים הם דבר נדיר מאד עד לא קיים. 
התופעה של ציד חיות בר לצורך אכילת בשרם, מה שמכונה באנגלית bushmeat, היתה ועודנה נפוצה מאד באפריקה, ובאופן ספציפי בשר שימפנזים מהווה כ1%-3% מבשר חיות הבר הנמכר בשווקים של חלק ממדינות מערב אפריקה, כמו למשל חוף השנהב (עמ' 11 כאן). בזמן שאדם צד קוף או מבתר אותו יש סיכוי לא מבוטל שהוא עצמו יסבול מפציעות שונות ואז יווצר מגע ישיר בין דמו של האדם לדמו של הקוף. וכידוע מגע ישיר של דם נגוע טרי בפצע מדמם הוא דרך יעילה למדי להידבק באיידס. 

דוגמא טיפוסית לbushmeat: ציידים אפריקאים מציגים בשר למורים. נחלת הכלל באדיבות ויקיפדיה.

לעומת זאת יחסי מין בין בני אדם לקופים בכלל, וקופי האדם באפריקה בפרט, הם כנראה דבר שאינו קיים כלל, וגם אם קרה אי פעם הוא כנראה היה נדיר בצורה קיצונית. ראשית, יש לומר שבכל התרבויות האנושיות התופעה של יחסי מין עם חיות (bestiality) נפוצה הרבה פחות מאכילת בשר, וזה נכון גם לגבי אפריקה (למרות דעות קדומות גזעניות שחלק מבני האדם מחזיקים בנוגע לאפריקאים). שנית, קיום יחסי מין עם קופי אדם הוא מופרך במיוחד משום שלא מדובר כאן על חיות מבויתות וכנועות כמו כבשים או להוטות לרצות בני אדם כמו כלבים, אלא בחיות בר פראיות. אדם שינסה לקיים יחסי מין עם גורילה כנראה יקרע על ידה לגזרים, ואפילו השימפנזה הקטנה יותר מהאדם יכולה להתגלות כיריב שקול ואף חזק יותר מאדם, משום שבאופן יחסי למשקלה כוח השרירים שלה רב משל האדם.

לסיכום: סוג מסויים של אנשים שמרנים דתיים מגדירים את האיידס כעונש משמיים על חטאים בתחום המין, אבל אף כי אכן ניתן לומר שהתפשטות הנגיף באוכלוסיה האנושית היתה בעיקר דרך התנהגות מינית לא אחראית, הרי שהמעבר הראשוני שלו מחיה לאדם נעוץ בחטא אחר והוא חטא הריגת בעלי חיים לצורך אכילתם.

על השוואת טבח בעלי חיים לשואה

מעת לעת יש טבעונים שעושים השוואה בין הטבח התעשייתי של בעלי חיים התעשיית המזון ובין שואת יהודי אירופה, השוואה שמקוממת אנשים רבים.
הדוגמא המפורסמת ביותר היא כנראה המשפט הבא ששם הסופר היהודי יצחק בשביס זינגר, זוכה פרס נובל, בפי אחד מגיבורי ספריו: "מבחינתם [של בעלי החיים], כל בני האדם נאצים; עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה". זינגר עצמו היה צמחוני, וגם איבד חלק גדול ממשפחתו בשואה (כולל אמו בת-שבע שעל שמה כינה עצמו בשביס).
בדומה לזינגר אף חלק ממשפחתי נרצח בשואה, ואני טבעוני. עם זאת בהתאם להשקפתי הטבעונית - אנתרופוצנטרית, שלפיה יש ערך גדול יותר לחיי אדם מלחיי חיות אחרות, אני מסתייג מהשימוש במונחים המיוחדים לשואה כדי לתאר את טבח בעלי החיים. אף על פי שאני חושב שההתעללות בבעלי החיים והטבח שלהם, שהם חלק מובנה בתעשיית המזון, הם פשע, הרי שאין להשתמש ביחס אליהם בטרמינולוגיה "שואתית".
למעשה אני חושב שאף ביחס למעשי רצח של בני אדם אין להשתמש בטרמינולוגיה מיוחדת לשואה, אלא אם כן מדובר במעשים של רצח עם המוני בסדר גודל דומה לשואה, כמו שואת הארמנים במלחמת העולם הראשונה, או שואת בני הטוטסי ברואנדה ב1994. כל שימוש אחר יכול בהחלט להחשב לזילות השואה.

עם זאת, אחרי שאמרתי כל זאת, עדיין ראוי להצביע על מספר נקודות מעניינות:

א. המילה האנגלית holocaust שהפכה לכינוי הבינלאומי המוכר והנפוץ ביותר לשואה בעצמה לקוחה מתחום טבח בעלי החיים. המשמעות המקורית של המילה הזו באנגלית היא "קרבן עולה", כלומר קרבן של בעל חיים מהסוג שהיה נשרף כולו על המזבח. המקור הקדום של המילה הוא במילה היוונית ὁλόκαυστος שפירושה המילולי הוא "נשרף כולו", והיוונים בעת העתיקה השתמשו בו כדי לתאר את הקרבנות מהסוג הזה בדת שלהם. הוא מופיע כתרגום של הביטוי התנכ"י "קרבן עולה" כבר בתרגום השבעים, ומאוחר יותר חדר במשמעות זו גם ללטינית ואחר כך במאה ה12 לצרפתית ואנגלית. השימוש בו לתאור רצח המוני של בני אדם החל רק במאה ה17. 

מודעה שפרסם ארגון זכויות בעלי החיים PETA בשנת 2003. מאוחר יותר התנצל יו"ר הארגון על מודעות מעין אלו.

ב. בשיח הישראלי היה מקובל מאד בעבר לתאר את האופן שבו הלכו היהודים אל מותם בשואה בביטוי "כצאן לטבח". וברגע שעושים השוואה כזו בכיוון אחד אי אפשר להתקומם כנגד השימוש בה מהכיוון השני. [מן הראוי לציין שבשנים האחרונות ביטוי הזה נעשה פחות פופולרי, אבל לא מטעמים של התנגדות להשוואה לטבח בעלי חיים, אלא בגלל שיש בו זלזול כלפי הגבורה שהיתה בשואה בעצם הנסיון לשרוד בתנאים בלתי אפשריים. כך שהטענה שלי כאן עומדת בעינה גם היום].

ג. השימוש בטרמינולוגיה "שואתית" עבור דברים אחרים אינו מיוחד כמובן לטבעונים. למעשה אין כיום כמעט קבוצה או מגזר בישראל (ובעולם), מימין ועד שמאל, מחרדים ועד חילונים, שאינה עושה מדי פעם שימוש מוזיל בשואה בתעמולה שלה. נביא פה מספר דוגמאות.

• אנשים רבים, בעיקר (אך לא רק) מחוגים דתיים וחרדיים, מכנים את ההתבוללות בגולה בשם "השואה השקטה" או "שואת ההתבוללות" או "השואה השניה". דוגמאות ניתן לראות כאן וכאן וכאן. בעבר הרחוק השתמשו בביטויים אלו גם אנשים כמו גולדה מאיר ובנימין נתניהו.
• פעילים נגד הפלות מכנים את התופעה הנרחבת של הפלת תינוקות בשם "השואה השקטה" או "שואת התינוקות". למען הסר ספק: אני אמנם מתנגד להפלות (לפחות משלב שבו ניתן לומר שיש לעובר מוח מתפקד ומודעות בסיסית) מאותם טעמים שאני מתנגד לטבח בעלי חיים. אבל ברור לי שזו זילות שואה להשוות את שני הדברים (הפלות וטבח בעלי חיים) לשואת יהודי אירופה.
• חרדים רבים לעתים קרובות משווים את כל מי שמתנגד להם באופן כלשהו לנאצים. בהפגנות של חרדים קיצוניים קריאות נאצים לעבר השוטרים הפכו לדבר שבשגרה, ואיש כמעט כבר לא מתרגש מהן. אבל לעתים ההשוואות הללו חודרות גם לתוך המיינסטרים החרדי. כך למשל הסופר החרדי הידוע חיים ולדר השווה ב2013 את לפיד להיטלר. וביתד נאמן פורסמה ב2011 קריקטורה שמציגה את סמל מדינת ישראל משולב בצלב קרס.
• אנשי ימין מסויימים השוו את ההתנתקות, ומקרים אחרים של פינוי התנחלויות, לשואה. דוגמאות ניתן לראות כאן וכאן וכאן. כמו כן הימין הישראלי מכנה לעתים קרובות את גבולות 67 בשם גבולות אושוויץ. דוגמאות ניתן לראות כאן וכאן וכאן. אגב, האמירה הזו מיוחסת לאבא אבן ב1969, אבל למעשה הייחוס הזה אינו מדויק. 
• כמובן שגם בקרב אנשי השמאל אפשר למצוא לא מעט השוואות של אנשי ימין (ולפעמים גם של מדינת ישראל ויחסה לפלשטינים) לנאצים. מפורסמת במיוחד אמירתו של ישעיהו לייבוביץ' על יודונאצים, ולאחרונה דבריו של יאיר גולן על "זיהוי תהליכים". כמו כן אפשר למצוא למשל אנשי שמאל שמשווים את יחסה של ישראל למהגרים לא חוקיים ליחס הנאצים ליהודים. דוגמאות ניתן לראות כאן וכאן. 
• יש מתנגדים לפמיניזם שמכנים לעתים פמינסטיות בכינוי "פמינאציות". מזרחים שונאי אשכנזים משתמשים לעתים בביטוי "אשכנאצי". אנשים שמתקנים את הטעויות הלשוניות של אחרים באופן אובססיבי מכונים Grammar Nazis. וכמובן שגם כנגד טבעונים משתמשים בביטוי "טבעונאצים". ואיך אפשר לשכוח את הSoup Nazi של סיינפלד. כמובן שכולנו צחקנו כשראינו את הפרק הזה, אבל יש לציין שהאדם ששימש השראה לדמותו של הSoup Nazi נפגע קשות מהכינוי הזה. 

ד. עם כל הביקורת שמתחתי לעיל ביחס לשימוש בטרמינולוגיה "שואתית" ביחס לטבח בעלי חיים (בגלל ההבדל בערך חיי אדם מול חיי חיות אחרות, ובגלל שטבח בעלי החיים בניגוד לשואה נעשה מתוך קהות מוסרית ולא מתוך שנאה) עדיין אי אפשר להתעלם מקווי דמיון מסויימים שיש בין הטבח המתועש של בעלי חיים ובין השואה. מעבר לדמיון הכללי שבין שתי הסיטואציות של הרג המוני מכוון, היתה אצל הנאצים בשואה שאילה של דימויים ופרקטיקות מתחום טבח בעלי החיים.
בגרמניה הנאצית, הכינוי הנפוץ ביותר ליהודים היה "חזירים", ובסרטי תעמולה נאציים הם הוצגו כעכברושים. באמצעות השימוש בדימויים של בעלי חיים ביצעו הנאצים דה-הומניזציה של היהודים כדי להקל על השמדתם. אבל הדה-הומניזציה הזו יכולה לעבוד רק כאשר בעלי החיים נחשבים כאובייקט לגיטימי להשמדה מלכתחילה. וההקבלה בין בעלי חיים ליהודים במישור הדימויים היתה רק ההתחלה. גם במימוש המעשי של ההשמדה עשו הנאצים שימוש בפרקטיקות מתעשיית טבח בעלי החיים, כמו למשל הובלה בצפיפות ברכבות ששימשו להובלת בקר, או קעקוע מספרים על העור לצורך זיהוי. אפשר לומר שהנאצים הרחיבו את שיטות פס הייצור המתועש שיושמו על בעלי חיים, גם ליהודים. אין כאן המקום להאריך בנושא, אבל מי שמעוניין לקרוא ביתר הרחבה יכול לעיין כאן וכאן. 

ה. השוואות בין טבח בעלי חיים לשואה נעשו לא רק ע"י לצמחונים שקרוביהם נספו בשואה, כמו יצחק בשביס זינגר ועוד טבעונים יהודים רבים אחרים בימינו, אלא גם על ידי מספר ניצולי שואה, כמו למשל אלכס הרשאפט, זביגניי ז'ורז' מטנומסקי, מארק ברקוביץ' (מתאומי מנגלה) ועוד כפי שניתן לראות בלינק כאן.

חג הקורבן המוסלמי ועתידו בעולם טבעוני

מדי שנה חוגגים יותר ממיליארד מוסלמים בעולם את חג הקורבן, שאחד ממנהגיו העיקריים הוא שחיטת בהמות (פרות, כבשים, עזים או גמלים) ואכילתן. מובן מאליו שמנקודת מבט טבעונית זהו מנהג פסול ומגונה בתכלית (כמו כל שחיטה של בעלי חיים לצורך מאכל). גם מנקודת מבט לא טבעונית אפשר להצביע על חסרונות מבחינת גרימת צער לבעלי החיים, שיש באופן שבו המנהג הזה מקויים בדרך כלל, לעומת השחיטה המוסלמית הרגילה. ועם זאת רוב העולם שאינו טבעוני ועדיין אוכל בשר טבח בעצמו אינו ממש נמצא בעמדה המוסרית לאסור את המנהג הזה מכל וכל (בדומה למנהג הכפרות בתרנגולים). אלא שבעתיד יש סיכוי שהמצב הזה ישתנה. את הנושאים הללו נבחן במאמר הזה.

חג הקרבן, באדיבות Lucyin

א. חג הקורבן (עיד אל אדחא) חל מדי שנה בחודש האחרון בשנה המוסלמית (ב2020 החל מ30 ביולי), באותם הימים בהם מתקיימת העלייה לרגל למכה (החאג'). אחד ממנהגיו העיקריים של החג הוא שחיטת בהמות (פרות, כבשים, עזים או גמלים) ואכילתן. מנהג זה מקויים הן על ידי עולי הרגל למכה, והן על ידי הנותרים בביתם (שהם הרוב המכריע של המוסלמים). בשני המקרים משתתפת חבורה של מספר אנשים (לרוב בני משפחה אחת או חבורת שכנים) ברכישת בהמה אחת, והם ממנים אחד מהם (או שוחט מקצועי) כשליח שישחט את הבהמה עבור כולם. הבשר נאכל חלקו על ידי בני החבורה וחלקו נתרם לצדקה עבור מי שאין ידו משגת להשתתף ברכישת בהמה בעצמו. יש לציין שבניגוד לקורבנות ביהדות אף חלק מן הבהמה אינו נשרף ומוקטר לאל.

ב. יש לומר שהשחיטה בחג הקורבן אכן גורמת כנראה יותר צער לחיות הנשחטות מאשר השחיטה המוסלמית היומיומית (מה שמכונה "בשר חלאל"), וזאת משתי סיבות:

1. השחיטה המוסלמית היומיומית נעשית בדרך כלל על ידי שוחטים מקצועיים ומנוסים בבתי מטבחיים. לעומת זאת השחיטה בחג הקורבן נעשית בדרך כלל על ידי רוכשי הבהמה בעצמם, והם לרוב אינם שוחטים מקצועיים ומנוסים (למעשה כיום רובם קרוב לודאי שוחטים בהמה רק פעם אחת בשנה בחג הקורבן). וכמובן ככל שהשוחט מקצועי ומנוסה יותר כך הוא יכול לבצע את השחיטה מהר יותר וחלק יותר, ובכך להקטין את סבלה של הבהמה.

2. בארצות המערב רוב הבהמות שנשחטות בשחיטה מוסלמית יומיומית בבתי מטבחיים עוברות הימום חשמלי לפני השחיטה, מה שכנראה מפחית את סבלן של הבהמות בעת השחיטה. בבריטניה למשל מעל 80% מבשר החלאל עובר הימום לפני השחיטה. לעומת זאת בשחיטה בחג הקרבן שנעשית ברובה בתנאים ביתיים כמובן שאין לשוחטים את הציוד והידע הדרוש כדי להמם את הבהמה לפני השחיטה.

ג. למרות זאת רוב העולם שעדיין אוכל בשר טבח בעצמו אינו ממש נמצא בעמדה המוסרית לאסור את המנהג הזה מכל וכל (בדומה למנהג הכפרות בתרנגולים). אבל הערכה שהולכת ונעשית מקובלת יותר בעולם כעת היא שבטווח של 100 שנים מהיום כל העולם המערבי לפחות יעבור לצריכת בשר מתורבת במקום שחיטת בעלי חיים (על כך בהרחבה ראו במאמר כאן). ואם זה אכן יקרה נשאלת השאלה כיצד ישפיע הדבר על מנהג שחיטת הבהמות בחג הקורבן. כדי לענות על השאלה הזו יש תחילה לברר מהו הסטטוס ההלכתי של המנהג באיסלם. האם זו חובה או רק מנהג?

ד. בעניין זה יש מחלוקת בין ארבע האסכולות העיקריות בהלכה המוסלמית הסונית. שלוש מתוך ארבע האסכולות (מאלכית, חנבאלית ושאפעית) שעליהן נמנים כ70% מהמוסלמים בעולם סוברות שהמנעות משחיטה בחג הקרבן היא בגדר דבר לא רצוי בלבד (مكروه), אבל לא איסור של ממש (حَرَام). רק האסכולה החנפית (שעליה נמנים כ30% מהמוסלמים הסונים) גורסת שהשחיטה בחג הקורבן היא חובה גמורה על כל מוסלמי שיש לו את האמצעים הכספיים לקניית בהמה (واجب). (מקורות:כאן, כאן, כאן וכאן)

ה. נראה אם כן שעבור רוב המוסלמים קיימת האפשרות ההלכתית להמנע משחיטה בחג הקורבן (כמובן זה לא אומר שזה יהיה פשוט לשכנע את כולם לעשות זאת, אבל לפחות כבר היום קיימת האפשרות ההלכתית הטכנית לכך). אבל לגבי אותם 30% שמחזיקים בעמדה שהשחיטה היא חובה הלכתית ההמנעות משחיטה נראית לכאורה בלתי אפשרית. נראה שלגבי האחרונים רק רפורמה הלכתית משמעותית באיסלם תוכל לשנות את עמדתם. מה הסיכוי לכך? האיסלם כיום הוא דת שמרנית מאד ולכן על פניו הסיכוי לכך נראה די קלוש, אבל קשה לדעת מה יקרה בעוד 100 שנים. אם אכן יווצר מצב שבו כל שאר העולם יעבור לצריכת בשר מתורבת בלבד, וכן המוסלמים יעשו אותו הדבר בכל שאר ימות השנה, אז אולי יחול שינוי גם בעמדה ההלכתית המחמירה יותר לגבי חג הקורבן.

ו. תקווה מסויימת בכיוון הזה נותנת העובדה שכבר היום, עוד בטרם שאר העולם עבר לצריכת בשר מתורבת בלבד, אפשר כבר לראות ניצנים של קולות בעולם המוסלמי כנגד מנהג השחיטה בחג הקורבן. הקולות הללו הם עדיין מעטים ושוליים יחסית, אבל עצם קיומם של קולות גלויים כאלו בתוך חברה שככלל אינה מגלה סובלנות כלפי דעות שונות היא התפתחות חיובית. חלק מהקולות הללו באים מאנשים שחיים במדינות מערביות, כולל בישראל, וחלקם במדינות ערביות. חלקם באים ממוסלמים שאינם אדוקים בדתם (כמו הנשים הללו באיחוד האמירויות) ולכן אינם מלמדים הרבה על החברה המוסלמית האדוקה יותר. אבל חלקם מגיעים גם מאנשים שנראים אדוקים יותר. חלקם מציעים פרשנויות שנועדו לצמצם את היקף השחיטה (למשל שהחובה לשחוט בהמה היא רק פעם בחייו של אדם, כמו החובה לעלות לרגל למכה הקשורה אליה, ולא פעם בשנה). וחלקם סוברים שיש לבטל אותה לגמרי או לכל הפחות שמותר למי שרוצה להמנע מכך לגמרי לעשות זאת.

ז. אם נתפרע בדמיוננו נוכל אולי להעלות על הדעת גם פתרון טכנולוגי לבעיה בדמות יצירת בהמות ללא כל מוח ומערכת עצבים מרכזית. ייתכן שהלכות טריפה באיסלם לא יפסלו בהמה כזו מאכילה (פחות ברור אם זה יהיה נכון גם לגבי ההלכה היהודית). ואם לא תהיה לבהמה כזו כל מודעות והיא לא תחוש כאב (או כל דבר אחר) אז הדבר עשוי  להיות גם קביל מנקודת מבט טבעונית. אבל בניגוד לבשר מתורבת שהוא מוצר שכבר קיים היום (ורק נותר להוזיל את מחירו ולשפר את טעמו), הרי שיצירת בהמות חיות ללא כל מוח ומערכת עצבים מרכזית, באמת נראית כרגע כמדע בדיוני רחוק מאד.

ח. בכל מקרה נראה שאם לא יחול שינוי משמעותי בעמדה של רוב המוסלמים בנושא זה ב100 השנים הקרובות, אז אז יש סיכוי סביר שהנושא עשוי להפוך למוקד מתיחות נוסף בין העולם המערבי והעולם המוסלמי.

נ.ב. יש לסייג את הדברים שנאמרו כאן בכך שהם מסתמכים אך ורק על מקורות משניים באנגלית ובעברית וזאת עקב השליטה המאד מוגבלת שלי בערבית. אמנם הצלבתי ובדקתי מקורות משניים רבים (רק חלקם צויינו כאן) ולכן לדעתי הדברים הללו מבוססים דיים, אבל אשמח לקבל הערות ותיקונים ממומחים באיסלם אם יש כאלו בין הקוראים.

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ה' - אכילת בעלי חיים תיקון גלגול נשמות או קלקול?

א. במאמרים הקודמים הראינו שרבנים ומקובלים רבים לא קיבלו את רעיון הגלגול בבעלי חיים. כאן נראה שגם אם מקבלים את רעיון הגלגול בבעלי חיים לא נובע מכאן בהכרח רעיון התיקון על ידי אכילת בע"ח. למעשה רוב המאמינים באפשרות גלגול נשמות בחיות לאורך ההיסטוריה ובימינו הסיקו ומסיקים מכך את המסקנה ההפוכה, כלומר שאין לאכול חיות.

ההגיון בכך הוא כמובן פשוט. אם אסור לנו להרוג בני אדם בגלל שיש בהם נשמה אנושית, אז אמור להיות אסור לנו להרוג גם בעלי חיים שיש בהם נשמה אנושית. כך למשל תיאר את ההגיון הזה רבי מנשה בן ישראל במאה ה17: 

וכן נאמר על פיתאגורס שבעבור זה אסר אכילת הבעלי חיים והיה זן ומפרנס את עצמו מכל עשב זורע זרע ומכל עץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לאכלה. וזה בהיותו חושב עצמו כרוצח אם היה הורג נפש אשר בה נפש חי מדבר [=אדם]. ועוד היום כמשפטו עושים ההודיים אשר בין הנהר גיחון וההינדו מאמיני הגלגול, והם רחמנים גדולים לבעלי חיים. מהם הולכים לרחובי העיר וקונים העופות מיד הצדים אותם וחפשי ישלחום [...] ובמלכות גוזאראטי [=גוג'ארט שבהודו] האנשים הנקראים אצלם באניאניס אינם אוכלים שום בעל חי. ויש מהם חסידים ואנשי מעשה שנותנים מסוה על פניהם כי יראים להמית בהבל פיהם העופות הקטנים אשר לקוטנם אינם נראים לעין [=חרקים מעופפים, כאן הוא מדבר על מאמיני הדת הג'יינית בהודו]. וכך מאמינים כמעט כל אנשי הודו בגלגול הבהמות. (נשמת חיים, מאמר ד' פרק כב')

איש דת ג'איני לובש מסכה על פיו. לא בגלל הקורונה. אלא כדי לא לבלוע חרקים מעופפים שבהם מגולגלים נשמות אדם. נחלת הכלל באדיבות ויקימדיה.

ר' מנשה בן ישראל מתאר כאן בצורה נכונה את עמדת הפילוסופים הפיתגוראים (כמו למשל פיתגורס, ואמפדוקלס) שהיו צמחונים בגלל אמונתם בגלגול נשמות, וכן את עמדת הדתות ההודיות השונות שנוטות לצמחונות בצורה חלקית (כמו הינדואיזם) או מלאה (כמו ג'ייניזם) מאותה הסיבה.

ב. כפי שמציין ר' מנשה בן ישראל בהמשך דבריו שם תפישת המקובלים ביהדות היא שונה, אבל בכל זאת ניתן למצוא ניצוצות מתפישה זו גם בדברי כמה מקובלים. יש להדגיש שכל המקובלים שנביא להלן לא היו צמחונים ולא דגלו בצמחונות, ואף על פי כן נראה שהם חשבו לעתים שקיום נפש אנושית בגוף של בהמה אמור להפריע לנו לאכול או לשחוט אותה.
כך למשל אומר ר' מנחם רקאנטי: 

אם נאמין סוד גלגול הבהמות האוכל אבר מן החי כאילו אוכל אבר אחד מאיברי חבירו (פירוש על התורה פרשת נח אות טז'). 

דברים אלו מזכירים את הדברים ששם המשורר הרומאי אובידיוס שחי במאה הראשונה בפי פיתאגורס, בספרו מטמורפוזות (כרך שני, ספר חמישה-עשר), שבהם הוא קורא לצמחונות בגלל האמונה בגלגול נשמות בבע"ח:

משוטטת הנפש אנה ואנה. צורות חדשות כרצונה היא לובשת. פעם מגוף החיה תכנס לגופו של בן-אשת, פעם ממנו-לגוף החיה, אך איננה גוועת. [...] ולפיכך אל נא תיגבר הקֵבה על מוסר דרך-ארץ. חוסו, נִבאתי, על דם קרוביכם. אל תחרידו ברצח נפש חיה מִשִכְנָה, ודמים בדמים אל תזינו. (תרגום: שלמה דיקמן)

ג. עוד אומר הרקאנטי במקום אחר:

ולפי דבריהם לא יבוא לעולם בגלגול חיה [=חיית בר כמו צבי או יעל] ועל כן אין מקריבים מהם ועל כן חלבם מותר. ואמנם חֵלֶב הבהמה [=חיית בית כמו פרה או כבש] על דרך זה אסור כי בדם ובחלב מושב הנשמה ולפיכך קרומי המוח אסורין כי שם משכן הנשמה. (רקאנטי, צו, יז) (וכן מביא דבריו הרדב"ז במצודת דוד מצוה קצב).

כלומר לפי דבריו לשיטת מאמיני הגלגול בבהמה הסיבה לאיסור דם וחלב של בהמה היא ששם משכנה של נפש האדם המגולגלת בבהמה. מכאן שקיומה של נפש אנושית בעצם מסויים היא דווקא סיבה לא לאכול אותו.

ד. ועוד אומר הרדב"ז במקום אחר:

שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד כי אם חטאו איש ואשתו אב ובנו יתגלגלו שמה ולכן חס עליהם הכתוב שלא לעקרו ביום אחד, שאף אם הם בגוף הבהמה עדיין יש ניצוצות שכל בהם. מכאן תבין טעם צער בעלי חיים (מצודת דוד, מצווה שמד) 

כלומר קיומן האפשרי של נפשות בני אדם בבהמות היא סיבה לעכב את השחיטה של אחד מהם. 

ה. ועל ר' נחמן מברסלב מסופר הסיפור הבא:

ר' שמעון ז"ל רצה ללמד את עצמו שחיטות ושאל את אדמו"ר ז"ל, השיב לו רבנו הקדוש שילמד את עצמו דאקטרייא [=רפואה]. אמר לו ר' שמעון אתם רוצים שאהיה רוצח? השיב אדמו"ר ז"ל: וכי אין זה רציחה שלוקחין את התרנגול מגלגול של איש זקן, והוא תופס אותו בזקנו ושוחטו? ומאז בטל מללמד להיות שוחט ובודק (ספר כוכבי אור לר' אברהם ב"ר נחמן מטולטשין, מכתב יד ר' נתן מטרוויצע ז"ל, סימן סה)

ו. התשובה של המקובלים לקושיה הזו שהצגנו היא לטעון שרצח של אדם הוא פשע משום שעל ידי כך אנחנו שוללים ממנו את הבחירה החופשית ומונעים ממנו אפשרות לתקן את עצמו על ידי קיום מצוות. לעומת זאת לנפש של אדם שמגולגלת בבעל חיים אין למעשה בחירה חופשית כי אין לה כל שליטה על הגוף של החיה, ולכן גם אין לה אפשרות לתקן את עצמה על ידי קיום מצוות. משום כך עלינו לסייע לה לתקן את עצמה על ידי כך שנקיים מצוות הקשורות לאכילת גופו של בע"ח שבו היא מגולגלת, כמו שחיטה, אכילה בסעודת מצווה, שבת וחג, ברכות הנהנין וברכת המזון. אלא שטענה זו מעוררת הרבה קושיות ותהיות, גם אם מקבלים את ההנחה היסודית של גלגול בבע"ח. ועל כך נרחיב את הדיבור במאמר הבא.

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ד' - חוסר עקביות בפרטי אמונת הגלגול בבעלי חיים בקבלה

במאמרים הקודמים בסדרה ראינו שרעיון גלגול הנשמות באופן כללי, ובפרט גלגול נשמות של בני אדם בבעלי חיים, זכה לבקורת רבה מצד רבנים רבים לאורך הדורות. במאמר זה נראה שגם בקרב אותם מהמקובלים שהאמינו ברעיון הזה כפשוטו, היו רבים שצמצמו את תחולתו רק לסוגים מסויימים של בעלי חיים, אבל בדרכים שונות. כמו כן נתבונן בחוסר עקביות נוסף בין המקובלים הללו ביחס לשאלה באיזו מידה הנפש האנושית בגוף בעל חיים היא בעלת בחירה ויכולת לשלוט בגופו של בעל החיים.

באדיבות Justin

א. כבר במקורות הקבליים הראשונים שמזכירים את רעיון הגלגול בבעלי חיים מוזכרות דעות שונות לגבי סוגי בע"ח שבהם יכולה להתגלגל נשמת אדם.
דעה אחת קושרת את רעיון הגלגול בבע"ח עם נושא הקרבנות. ולפי דעה זו נשמות אנושיות יכולות להתגלגל רק בבע"ח הכשרים לקרבן, כלומר בהמות טהורות (פרות, כבשים ועזים) ואולי גם יונים ותורים. כך למשל אומר ר' מנחם רקאנטי בפרושו על התורה בסוף המאה ה13:

ולפי דבריהם לא יבוא לעולם בגלגול חיה [=כלומר חיית בר, כמו צבי או יעל] ועל כן אין מקריבים מהם ועל כן חלבם מותר. (רקאנטי, פרשת צו, יז) 

וכך מסביר גם הרדב"ז (רבו של האר"י) במאה ה15-16:

לפי דעת רוב המקובלים שאין אדם מתגלגל לא בבהמה טמאה [=כמו חזיר מבויית] ולא בחיה טהורה [=כמו צבי או יעל]. ולכן נדחה מעל המזבח. (מצודת דוד מצוה תכא)

ואריאנט מסויים של דעה זו מדגיש שהגלגול יכול לחול רק בבהמות טהורות ולא בעופות, אפילו כאלו הכשרות לקרבן (כלומר יונים ותורים), ומסביר באופן זה מדוע דין תמורה לא חל בקרבנות עוף. כך אומר הרדב"ז:

אין דין תמורה בעופות. אע״פ שהם קודש לפי הדעת שכתבנו למעלה, שאין האדם בא לא בחיות ולא בעופות. (מצודת דוד מצוה תלה)

אגב, יש להבחין בין השימוש במילה "תמורה" במובן גלגול בבע"ח (מטמורפוזה) ובין המשמעות ההלכתית של "תמורה" במובן החלפת קרבנות בחולין.

ב. דעה אחרת קושרת את רעיון הגלגול בבע"ח עם נושא השחיטה. ולפי דעה זו נשמות אנושיות יכולות להתגלגל רק בבע"ח שנוהגת בהם שחיטה, כמו בהמות, חיות ועופות טהורים, אבל לא בדגים או בחגבים שאינם צריכים שחיטה כדי להאכל.
כך למשל אומר בעל ספר הקנה: 

דיני וסוד חגבים ודגים טהורות וטמאות[...]. ודע בני כל שבאסיפה בעלמא סגי להו אין שם אדם, ואע"פ שבחיות ועופות בקצתם נמצאים בני אדם דע שהם צדיקים גמורים בצאתם משם כי מעט הזדקקות (הזדככות) היו צריכי והרי הם כמלאכי עליון, והדברים הניתרים באסיפה אין שם אדם אחד מהם שצריכין שחיטה (דיני וסוד חגבים ודגים טהורות וטמאות)

וכך מסביר גם הרדב"ז במאה ה15-16:

והוי יודע שאפילו לדעת האומרים שיש גלגול בבעלי חיים, בחגבים ודגים שכל שאסיפתו מתירתו אין שם אדם כלל. (מצודת דוד מצוה קפה)

ואלו הדגים והחגבים אין בהם חזרה [=גלגול], ולפיכך אסיפתן זו היא שחיטתן. [...] ולכן אין טעונין שחיטה שהשחיטה שלא לצורך אכזריות נחשב. (מצודת דוד מצוה רב)

ג. כנגד העמדות הללו יש גם עמדה שלישית שגורסת שנשמות אנושיות יכולות להתגלגל בכל סוגי בעלי החיים, ואפילו בצמחים ובעצמים דוממים. זו היתה למשל עמדת האר"י, ובעקבותיו זו העמדה הדומיננטית יותר היום בקרב המקובלים המאמינים בגלגול נשמות בבע"ח. כך למשל בעוד שלפי שתי העמדות הראשונות אין כלל גלגול בדגים ואולי גם בעופות (או לפחות ברובם), הרי לפי רוב מאמיני הקבלה היום דגים ועופות טהורים הינם גלגול של נשמות צדיקים שחטאו חטאים קלים בלבד וזקוקים רק לעונש קל ולתיקון מועט.
מקרה מעניין בהקשר הזה הוא הרדב"ז שבתחילת ספרו שולל גלגול בשרצים, או לפחות בסוגים מסויימים של שרצים, אבל בהמשכו של הספר חוזר בו ואומר שהוא כן מאמין בגלגול אפילו בשרצים.
כך הוא אומר במקום שהזכרנו לעיל: "לפי דעת רוב המקובלים שאין אדם מתגלגל לא בבהמה טמאה ולא בחיה טהורה [=אבל כן בבהמה טהורה]. [...] ויש אומרים שאין בא אלא באדם. ויש אומרים אפילו בתולעים באשפות ומילתא מציעתא עדיף" [= דבר האמצעי (מבחינת הקבוצות) עדיף, כלומר שיש גלגול בבהמות טהורות אבל לא בשרצים ורמשים]. (מצודת דוד, מצוה תכא)
וכן הוא אומר במקום אחר: "ונראה לי כי הנחש ועקרב וצפרדע [נחשבים למיני שרצים] וכיוצא בהם אין בהם תמורה [=גלגול]" (מצודת דוד, מצוה תנג)
אבל במקום שלישי הוא אומר: "ואני מאמין במציאות הגלגול בבעלי חיים, ואפילו בשקצים ורמשים". (מצודת דוד, מצוה תריב)

ד. עוד דוגמא לחוסר עקביות בנוגע לפרטי האמונה בגלגול בבע"ח כפשוטה בקבלה נוגעת לשאלה האם יש לנשמה האנושית בגוף בע"ח יכולת שליטה כלשהי על גופו של בעל החיים, ובחירה כלשהי לגבי אופן התנהגותו של בעל החיים?
מצד אחד, מקורות קבליים מסויימים אומרים שנשמת אדם הנמצאת בתוך בעל חיים אינה יכולה לשלוט בגופו ובהתנהגותו כלל, אלא נמצאת בו כמו בתוך בית סוהר. כך למשל אומר הרמח"ל:

ואולם זולת כל זה, יש מין גלגול אחר, והוא גלגול בזולת מן האדם, והיינו בבעלי חיים או צומחים, או דוממים, ואין עניינו כזה שזכרנו. כי הנה זה שזכרנו [כלומר גלגול באדם], הנפש המתגלגלת תשמש בגוף שתתגלגל - לנפש לו ממש, אך המתגלגלת דרך משל בבעלי חיים אינה משמשת לנפש לו, כי זולתה - תהיה בו נפש הבהמית, אך עומדת שם כמי שעומד בבית הסוהר, ויהיה מצבה במקום ההוא צער גדול לה, עד שבזה יכופר עוונה. [...]. וכן הגלגול בצומח ודומם כיוצא בזה הוא, שאינה משמשת שם לנפש, ולא נקשרת בגוף ההוא כלל כמו שמתקשרת המתגלגלת באדם. (הרמח"ל, מאמר החכמה)

 וכך אומר ר' משה טייטלבוים, בעל ה"ישמח משה":

נשמת אדם בהיותה בגוף בעלי חיים שאינם מדברים, לא תתחבר עמו בכל מכל כל, כי לא לו יעדה מששת ימי בראשית ולא בן זוגה היא, על כן אינה מתערבת בכחותיו ואיננה כמו גוף בגוף, רק היא כעצם פרדי, וכשכל נבדל עומדת בעצמותה, רק במאסר היא אסורה לפי עונש הקצוב לה [...] כל המתגלגלין בבעלי חיים שאינם מדברין, אינו למען שיתקן הנשמה את עצמה בבחירה, כי אין לה בית יד וכלי הפועל בבחירה ורצון, וכל אשר הוא עושה פעולת הבהמות אשר לו היא [=הנשמה האנושית] מוכרחת לעשות עמו, רק עיקר שכינתה בבעל חי הוא על דרך עונש. (ישמח משה, פרשת נח)

ודברים דומים אומר הרבי מליובאוויטש:

בענין הגלגולים, שנפש האדם מתגלגל בגוף הבהמה, אין זה פועל שינוי ועד שלא ניכר כלל בבהמה, כיון שאינה מוכנה ומוכשרת לקבל את הנשמה המגולגלת בתוכה. וכמשל אדם הקשור בשק, שאינו פועל מאומה בהשק. (תורת מנחם, יט, מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשי"ז)

ה. אבל, מן הצד השני אנו מוצאים מקורות רבים שמדברים על בעלי חיים שההתנהגות שלהם נשלטת על ידי הנשמה האנושית המגולגלת בתוכם.
כך למשל אומר הרדב"ז:

שאף אם הם בגוף הבהמה עדיין יש ניצוצות שכל בהם. [...]  ולכן תמצא מקצת בעלי חיים קרובים ומוכנים לקחת תרבות ומוסר יותר מזולתם (מצודת דוד, מצווה שמד)

ור' חיים ויטאל למשל אומר בשם האר"י שנשמות בני אדם המגולגלות בעופות יכולות לדעת את העתידות ולמסור אותן לבני אדם באמצעות ציוציהם. זהו לפי הסברו הבסיס לפרקטיקת הניחוש באמצעות ציפורים, הנקראת במקורות הרבניים בשם טייארין, ובלעז ornithomancy:

ענין צפצוף העופות. כי יש נשמות בני אדם מגולגלות באותם העופות, או בכל מיני בריות שיהיו, והכל לסיבות ידועות כפי ענשם, ואלו הנשמות הנזכרות הן יודעות ממה שהיו יודעות בתחילה, וגם יודעות הרבה עתידות ממה ששומעות מן קול הכרוז מאחורי הפרגוד, ואז הם מגידים אותם הדברים. (שער רוה"ק דרוש ג)

ור' אליהו הכהן מאיזמיר אומר בספרו שבט מוסר: 

כן תראה ביעקב אבינו עליו השלום, כששלח מנחה לעשו שהיה עובד ע"ז חשש על הבהמות שהיה מגולגל בהם איזה נפשות שלא לשולחם לו פן יקריבם לע"ז ונמצא נאבדים. ומה עשה? "וילן שם בלילה הוא ויקח מן הבא בידו עזים מאתים" וכו' כלומר הניח הבחירה ביד הבהמות, שהבאות בידו מאליהם שלח לעשו, וזהו "מן הבא בידו". משום דכל בהמה שיש בקרבה איזה נפש מגולגלת אם רוצים לשולחה לדבר הרשות מפצרת שלא לילך, כי הנפש המגולגלת בקרבה מכריחם שלא תלך. ולכן יעקב אע"ה לא הפציר ליקח בהמה בעל כרחה לשלוח משום חשש זו, אלא ויקח מן הבא בידו מאליו. (שבט מוסר, פרק לו)  

דברים דומים אומרים מקובלים שונים ממאמיני הגלגול בבע"ח (למשל היעב"ץ) בפירושיהם לסיפור המפורסם על רבי יהודה הנשיא והעגל שהובל לשחיטה, אבל על סיפור זה ופרשנותו ארחיב באחד המאמרים הבאים.

ויש כמובן המון סיפורים משלוש מאות השנים האחרונות על גלגולים בבעלי חיים שהעבירו מסרים לבני אדם באמצעות מגוון רחב של התנהגויות. מעשיות כאלו נפוצות במיוחד בספרות החסידית, אבל לא רק. כפי שמוכיח למשל הסיפור הבא המובא בשמו של הרב הליטאי שלמה בלוך, בשם החפץ חיים, בשם רב העיר שאוועל, בשם גבאי אחד מבתי הכנסת שם (שמם של רב העיר והגבאי לא מצויין בסיפור, וגם לא התאריך שבו אירע האירוע כביכול):

רבי שלמה בלוך, תלמידו של "החפץ חיים", סיפר בשם רבו, כי בעיר שאוועל קם השמש בבוקר השכם לפתוח את פתח בית הכנסת והנה מגיע אתו לבית הכנסת חזיר-יער, שרצה אף הוא להיכנס לבית הכנסת. ניסה השמש לגרשו, אך החזיר התעקש, וכשהשמש פתח את הדלת קפץ ורץ פנימה. החזיר ניגש אל עמוד החזן ודפדף בסידור של קלף שעמד שם, עד שהגיע לפיוט "מה לך חזיר היער במתי יער". החזיר קרע את המילים האלה מהסידור וברח משם. השמש המופתע וההמום ניגש בבהלה לרב העיר, שאמר לו שפיוט זה נמשל לעשיו הרשע וכי יש בכך סימן רע. כעבור ימים ספורים אירעה שרפה גדולה בעיירה, וכל בתי היהודים נשרפו. "היה זה גלגול של עשיו", הסביר ה"חפץ חיים". (לקוח מאתר הידברות) 

ו. מהן המסקנות שניתן להסיק מכל העובדות הללו? ראשית, אנחנו רואים שאותם המקובלים שמאמינים בגלגול בע"ח כפשוטו לא סגורים על הפרטים, מה שמחזק כמובן את העמדה הרבנית/קבלית שדוחה את הרעיון הזה כפשוטו ומפרשת אותו כמשל בלבד.שנית, נראה שגם לדעת חלק מהמקובלים שמאמינים בגלגול בבע"ח כפשוטו נראה שרוב הבשר מן החי הנצרך היום ע"י יהודים שומרי מצוות (כלומר עוף, הודו ודגים) אינו מהמינים שנשמות יכולות להתגלגל בהן. ושלישית, למחלוקת בשאלת מידת הבחירה שיש לנשמה אנושית בגוף בעל החיים יש נפקא מינא משמעותית לשאלת אופן התיקון של נשמות אלו, אבל על נקודה זו ארחיב באחד המאמרים הבאים.
ז. כך או כך, למרות חוסר הההתאמה המגוון שראינו בין המקורות הקבליים השונים הדוגלים בגלגול נשמות בבע"ח, כנראה שרוב המקובלים היום מאמינים בגלגול נשמות כפשוטו בכל סוגי בעלי החיים. וזה מוביל לשאלה האם אמונה כזו בפני עצמה מחייבת בהכרח להאמין גם ברעיון של תיקון הנשמות על ידי הריגת החיה ואכילתה? כפי שנראה במאמר הבא ההפך הוא הנכון.

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ו' - קשיים מהותיים ברעיון תיקון גלגול נשמות ע"י שחיטה ואכילה

ראינו במאמר קודם שלפי תפישת חלק מהמקובלים לנפש של אדם שמגולגלת בבעל חיים אין למעשה בחירה חופשית כי אין לה כל שליטה על הגוף של החיה, ולכן גם אין לה אפשרות לתקן את עצמה על ידי קיום מצוות. משום כך לדעתם עלינו לסייע לה על ידי כך שאנחנו נתקן אותה באמצעות קיום מצוות הקשורות לאכילת גופו של בע"ח שבו היא מגולגלת, כמו שחיטה, אכילה בסעודת מצווה, שבת וחג, ברכות הנהנין וברכת המזון. הרעיון הזה של תיקון נשמות על ידי אכילת בעלי חיים אמנם אינו מופיע בזוהר ובתקוניו, אבל הוא מוזכר אצל מקובלים אחרים מהמאות ה13-14, וזכה לפופולריות רבה בקבלת האר"י.
במאמר זה נראה כמה תהיות וקושיות מהותיות שקיימות בתפישה זו.

א. ראשית, האם זה הכרחי להניח שלנפש של אדם בתוך בעלי חיים אין כלל בחירה חופשית? ראינו באחד המאמרים הקודמים שלמעשה יש אי בהירות במקורות הקבליים לגבי השאלה עד כמה יש או אין לנפש האנושית המגולגלת שליטה על גופו של בעל החיים שבו היא שוכנת. ראינו שם מקובלים, כמו למשל ה"ישמח משה", שמדברים בפירוש על כך שיש לנפש האנושית בגוף הבהמה מידה מסויימת של בחירה ביחס למעשי הבהמה. ואפילו לשיטת הסוברים שאין לנפש כל שליטה על הגוף של בעל החיים, עדיין ייתכן שיש לה בחירה חופשית ביחס לעולם המחשבה שלה, שהרי לדעתם היא מודעת לעצמה כנפש אנושית. (ראה למשל ספר חרדים פרק ז ממצוות ל"ת: "מכל מקום כשמתגלגל בצורת בהמה חיה או עוף, הוא יודע בגלגולו הראשון", וכן ערבי נחל על פרשת ניצבים, בשם האר"י: "אבל כשהנשמה בגלגול דומם צומח חי זוכרת מי היא").  כך או כך נראה שנפש האדם בתוך הבהמה עדיין יכולה לכאורה לקיים לפחות מצוות שתלויות במחשבה בלבד, ואם כך נראה שיש דרך שבה היא יכולה לפעול בעצמה למען תיקונה.

ב. גם אם נניח שאכן אין לאדם בגוף הבהמה כל בחירה חופשית, עדיין הרעיון שאדם אחד יכול לתקן את החטאים של אדם אחר נראה די סותר את כל הרעיון של הבחירה החופשית והשכר והעונש. לכאורה כל הרעיון של תיקון וחזרה בתשובה הוא שזה דבר שצריך להעשות על ידי האדם החוטא עצמו. לפי המקובלים כל הסיבה לכך שיש לאדם בחירה חופשית היא בגלל שמצב שבו אדם זוכה לשכר רוחני בחסדי אחרים, ללא השקעת עבודה מצידו, הוא מצב שבו הנשמה חשה בושה (מה שמכונה נהמא דכיסופא). אבל זכייה לשכר רוחני בחסדי אחרים זה לכאורה בדיוק מה שקורה לפי אמונת התיקון על ידי אכילה.

תיקונים על ידי אדם אחר? נחלת הכלל באדיבות ויקימדיה

ג. גם אם נניח שאפשר לתקן חטאים של אדם שאין לו בחירה חופשית על ידי קיום מצוות על ידי אדם אחר, מדוע התיקון צריך להיות קשור בכלל לבהמה שבגופה הוא נמצא? הרי לפי הגישה שאנו מניחים בשלב הזה של הדיון (שאין לנשמה בגוף בעל החיים כל בחירה או שליטה על גוף הבהמה) אין קשר אמיתי בין הבהמה ונפשה לבין הנפש האנושית שנמצאת בה כמו בכלא. והדבר נכון שבעתיים לגבי היחס בין הנפש האנושית והבהמה בעת אכילת הבשר של הבהמה אחרי מותה ופירוקה לנתחיה (ולפי היהדות הרי אסור בתכלית לאכול את הבהמה בעודה חיה).
אם כך לא מובן מדוע לא לתקן את נפש האדם הזה באופן הרגיל והמסורתי שבו מקובל לעזור לנשמתו של אדם שנמצאת בעולם הבא? כמו למשל על ידי על ידי קדיש, תפילה לימוד תורה וכיו"ב. אגב, כמובן גם לפי הגישה השניה, שיש לנשמת האדם שליטה על הבהמה, היא יכולה להשתתף בחיי הבהמה באמירת קדיש באופן מסויים, כמו שמודגם בסיפור בלינק כאן למשל...

ד. גם אם נניח שמשום מה רוצים לעשות את התיקון לנפש האדם דווקא באמצעות מצוות הקשורות לבהמה, עדיין נשאלת השאלה מדוע התיקון צריך להעשות דווקא על ידי שחיטת הבהמה? זה רעיון מאד מוזר כשחושבים עליו לעומק. יש הרי מצבים נוספים של נשמה אנושית (בין אם חדשה או מגולגלת) שנמצאת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית או כל פעילות אינטלקטואלית או רוחנית אנושית אחרת, למשל אנשים שסובלים מלידתם מפיגור שכלי עמוק ובלתי הפיך, כאלו שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע או לדבר או להבין דבר כלשהו מעבר למה שמסוגלות להבין חיות. ביחס לילדים כאלו במיוחד יש טענה בקבלה שהם גלגולים כיוון שאי אפשר לטעון שמצבם העגום הוא עונש על חטאים שעשו בחיים אלו (ראה למשל נשמת חיים מאמר ד' פרק יא, טענה ב, וכאן). אבל אף אדם שפוי לא יטען שכדי לתקן את הנשמות הללו עלינו להרוג את הילדים הללו חלילה. להפך, אנחנו נאמר שהדרך לעזור ולתקן את הנשמה הזו היא באמצעות קיום מצוות גמילות חסדים עם אותם אנשים מוגבלים.
אם מסיבה לא ברורה כלשהי יש עניין לעשות את התיקון דווקא במצוות הקשורות לבהמה אז למה לא לעשות אותו למשל בקיום מהודר במיוחד של מצוות מניעת צער בעלי חיים מאותה הבהמה?

ה. קושי נוסף, ברעיון התיקון ע"י שחיטה ואכילה בא מכיוון אחר. לפי התפישה של כל המקובלים המאמינים בגלגול בבע"ח הגלגול הוא עונש שנועד לתקן את הנשמה על ידי ייסורים. לפי תפישת המקובלים הללו השהות של הנפש האנושית בגוף הבהמה נטול הבחירה מהווה ירידת מדרגה, ולכן היא בגדר ייסורים קשים עבורה (כך אומר למשל הרמח"ל במאמר החכמה: "ויהיה מצבה במקום ההוא צער גדול לה, עד שבזה יכופר עוונה. ובהיות ענין הבהמי הפכי לגמרי לעניין הנשמה השכלית העליונה, על כן עומדה שם יהיה לה לצער היותר גדול שאי אפשר לשער, כיון שתוכרח לעמוד במה שהוא הפך טבעה לגמרי"). אבל אם עצם השהות של הנפש בגוף הבהמה הוא העונש שלה אז צריך לתת לה לסיים אותו כפי הזמן שנקצב לו מראש על ידי הבורא, כלומר עד מותה של הבהמה מזקנה או מותה באופן אחר על ידי האל (כגון מחלה או אסון טבע), בכדי שתשלים הנשמה שבתוכה את תיקונה. אם בני אדם משחררים אותה מעונשה על פי בחירתם החופשית לפני הזמן הקצוב, אז לכאורה הם עושים איתה עוול כיוון שהיא תצרך להתגלגל שוב כדי להשלים את תקופת "מאסרה". 

ו. דרך אחרת לנסות ולהסביר את רעיון התיקון באמצעות שחיטה הוא לומר שלצורך התיקון על נשמת האדם הכלואה בבהמה לחוות עונש בדמות "טעם מיתה" באמצעות טבח הבהמה לצורך מאכל. כך למשל נאמר בחסד לאברהם (מעין ב' נהר מז'): "רשעים שחייבין מיתה יתלבשו בשור או בשה וטובחין אותו ונחשב לו למיתה והריגה עד ירצה עונו ותסתלק". אבל כמובן שגם זו אינה טענה המניחה את הדעת שהרי הבהמה תמות בסופו של דבר גם ללא התערבותנו, ואם כך גם בזמן מותה הטבעי על ידי הבורא היא תטעם "טעם מיתה" בכל מקרה. ואי אפשר אפילו לטעון ש"טעם המיתה" באמצעות שחיטה קשה יותר מאשר מוות טבעי, שהרי הטענה המקובלת ביהדות היא הפוכה - שהשחיטה היא צורת המיתה הפחות קשה לבהמה, ואף המקובלים הדוגלים בתיקון באמצעות שחיטה מדגישים את החשיבות של ביצוע השחיטה באופן שמפחית למינימום את צער הבהמה והנשמה האנושית המגולגלת בה. ראה למשל דברי השל"ה (פרשת ראה, תורה אור, י): "אפילו באכילת חולין בשר תאוה נצטוינו בשחיטה, ובאזהרה גדולה בלי פגימה [...] כי מי יודע מה גלגול יש בה. ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, דהיינו שחיטה בלי פגם".

ז. טענה מהכיוון ההפוך בעד שחיטת בהמה שבה מגולגלת נשמת אדם, שיכולה לנבוע משתי הנקודות הקודמות (ה'-ו') היא שבכך שאנו הורגים את הבהמה אנו עושים חסד עם נשמת האדם שבה, כי אנחנו גואלים אותה מהייסורים של שהות בתוך גוף הבהמה, וגם בוררים לה מיתה קלה באמצעות שחיטה. אבל הרעיון של "המתת חסד" כזו, כלומר שעושים חסד עם נשמת האדם על ידי שהורגים את הגוף שבו היא נמצאת בטרם עת כדי להפסיק את ייסוריה הוא לכאורה מנוגד ליהדות. כפי שציינו קודם יש מצבים נוספים של נשמה אנושית שסובלת בגוף שאינו מאפשר לה בחירה חופשית, כמו למשל אנשים שסובלים באופן בלתי הפיך מפיגור שכלי עמוק מלידה או אנשים במצב של צמח או קומה בלתי הפיכה. השהות של הנשמה האנושית בתוף גוף כה מוגבל ודאי כרוכה גם כן בייסורים קשים, אבל התפישה היהודית היא שהמתת חסד של אנשים כאלו היא רצח לכל דבר. וזה נכון אפילו אנחנו יודעים שהאדם הזה עתיד למות בעתיד במחלה הכרוכה גם ביסורים גופניים קשים, בנוסף לייסורי הנפש הכלואה בגוף אדם חסר דעת ובחירה. לכן אין זה עקבי לומר שהמתת חסד כזו תהיה רצויה עבור נפש הכלואה בגוף בהמה.

במאמר הבא נראה שגם לפי דעתם של אותם מקובלים הדוגלים בתפישת התיקון על ידי שחיטה ואכילה, יש מגבלות רבות מבחינת מי יכול לעשות זאת ובאילו נסיבות.

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ג' - בקורת מצד מקובלים על רעיון גלגול נשמות אדם בבעלי חיים

במאמרים הקודמים בסדרה ראינו שרעיון גלגול הנשמות באופן כללי, ובפרט גלגול נשמות של בני אדם בבעלי חיים, זכה לבקורת רבה ביהדות מצד רבנים שלא נמנו על חוגי המקובלים. במאמר זה נראה שגם בקרב המקובלים, שככלל הסכימו כולם עם רעיון גלגול הנשמות בבני אדם, היתה בקורת רבה על רעיון הגלגול האנושי בבע"ח.

צולם מאתר מאקו בתאריך 16.6.2020 שעה 14:30. מבלי משים דרעי צדק - דבריו של הרב גזהיי אינם מקובלים על כל המקובלים...

א. המקור הקבלי הראשון שמזכיר את תורת הגלגול הוא ספר הבהיר שהתפרסם בפרובנס לקראת סוף המאה ה12. אבל הוא אינו מזכיר כלל את האפשרות של גלגול בבע"ח. גם המקובלים שפעלו במחצית הראשונה של המאה ה13 ורומזים על תורת הגלגול (כמו הרמב"ן למשל) אינם מזכירים כלל את רעיון הגלגול בבע"ח.

ב. דומה שחיבור הקבלה הראשון שהתפרסם שבו מוזכר רעיון גלגול הנשמות בבע"ח בצורה ברורה ומפורשת הוא פרוש התורה של ר' מנחם רקאנטי שפעל במאות ה13-14. הוא מזכיר אותו בשם מקצת מבעלי הקבלה האחרונים, אבל הוא בעצמו מסופק בו. כך למשל הוא אומר בפרושו על פרשת שמיני (אות כ): "ויש מן המקובלים האחרונים המאמינים בגלגול הבהמות". ובפרשת אמור (אות ט): "אף כי יש לבעלי הקבלה האחרונים עניינים אשר אנו מסופקים בהם בסוד העיבור אם נוהג בבהמות".

ג. הרעיון של גלגול בבע"ח מוזכר גם בתיקוני הזוהר שפורסמו בתחילת המאה ה14. אבל למרות משקלו של הזוהר, אנחנו בכל זאת מוצאים לא מעט מקובלים חשובים שהמשיכו להתנגד בתוקף לרעיון גלגול נשמות אדם בבע"ח גם אחרי פרסום הזוהר. הם פירשו את דברי תיקוני הזוהר באופן סימבולי או שטענו שנפלו שיבושים בקטעים אלו בתיקוני הזוהר. ויש להדגיש שהמקובלים הללו האמינו ברעיון גלגול הנשמות בבני אדם, ואף הגנו עליו מפני הבקורת של אותם רבנים שהתנגדו לרעיון גלגול הנשמות בכלל.
גם מקובלים שהאמינו בגלגול בבע"ח מזכירים את המחלוקת סביב הנושא. כך למשל הרדב"ז, רבו של האר"י, שבעצמו האמין בגלגול בבע"ח, כותב בכמה מקומות על המחלוקת בעניין זה בקרב מקובלי זמנו. לדוגמא: "לפי דעת רוב המקובלים שאין אדם מתגלגל לא בבהמה טמאה ולא בחיה טהורה. ולכן נדחה מעל המזבח. ויש אומרים שאין בא אלא באדם". (מצודת דוד מצוה תכא)

נפרט כעת (לפי סדר כרונולוגי) את דבריהם של כמה מאותם מקובלים החולקים על רעיון הגלגול בבע"ח בכללותו:

ד. ר' שם טוב אבן שם טוב (הראשון) שחי בספרד בתחילת המאה ה15 כותב:

דע כי מה שסברו מקצת הקדמונים שיש ההעתק מאדם לבהמה, גם כן מצאתיו למקצת בני אדם דורכין בדרכי הקבלה, אין ראוי לשום בעל שכל להעלותו על לב [...]. ולא מצאנו שום רמז בתורה ולא בשום מדרש חז"ל [...] ולא ידעתי כללו לבעלי התורה שנמשכו אחר הדעת הזה הקדום ונתנו טעם כי על עונש העברות הקשות הוא מתגלגל בבהמה. וכי חסר לו הגיהנם לקב"ה לפי הקבלה? וחיפשתי בספרים ומצאתי בספרי הזוהר שנשתבשו מהקדמונים הקודמים לר' שמעון בן יוחאי, לפי שנאמר המאמר סתום וטעו בו. ("ספר האמונות", שער ז' פרק ח')

ה. ר' יהודה חייט שחי בספרד ובאיטליה במאות ה15-16 כותב:

ועוד ראיתי להאריך בענין זה שאמרו רוב המקובלים כי נפש הרשע מאחר שהשלימה את גלגוליה ולא זכתה מכניסים אותה בכלב או באריה או בחזיר או באחת מהחיות האחרות. ודבר קשה להאמין, ולא די בחיות אלא אפילו באחד משאר האומות, וקשה הדבר [...] ואם לעם נכרי לא ימשול למכרה, כל שכן ביד החיות הטמאות. הדבר הזה אסור לשמעו וכל שכן להאמינו. ומצאתי בתקון שבעין [=תקון ע' בתקוני הזוהר, עמ' קלב] מאמר על זה ממנו יראה כי, חס וחלילה, שיהיה כך, אלא הדברים האלה יובנו באופן אחר. (פרוש "מנחת יהודה" לספר מערכת האלוהות דף קנ ע"ב)

ו. ר' אליה גינזנו שחי באיטליה בתחילת המאה ה16 כותב:

ומה שאמר שהמקובלים אמרו שנפשות האדם מתגלגלות בגופות הבעלי חיים זה לא נמצאת אלא בקצת בדברי המקובלים האחרונים. ולא מצאתי לזה הדעת סמך מדברי רבותינו. (אגרת חמודות עמ' 13)

ז. ר' מרדכי יפה בעל הלבוש שפעל בבוהמיה במאה ה16-17 כותב:

וי״א אפילו בבהמה טהורה או טמאה חיה ועוף ושרצים [...] אמנם אלו הם דעות רחוקות, כי אפילו הד' יסודות אשר איברי אדם נבראו מהם הם שמורים ואינם משתנים לדבר פחות מהם שיאבדו, כל שכן הנשמה אשר נופחה מאפי השם יתברך. (לבוש אבן יקרה, פרוש על פרוש מנחם רקאנטי לתורה, תחילת פרשת וישב) 

ובמקום אחר הוא כותב את הדברים הבאים: 

ואומרו [=הרקאנטי, על גלגול בבעלי חיים] "ואם קבלה נקבל", כי קשה לו לומר שזאת הבריאה הדקה שהיא עליונית [=נשמת אדם] אפשר שתהיה בטלה ואבודה או שתשוב בהמית. [...] אינו רחוק שתתגלגל מגוף האדם לגוף אדם, אבל בבהמה או דבר אחר הוא פלא מאוד [...] ומצאתי בספר האידרא [בתיקוני הזוהר ע', עמ' קלב] עניין זה אשר בו נוכל ליישב [...] הנה לך מבואר כי מאמרם מעניין גלגול החיות כוונתם באופן אחד בהתדבקות נשמתו [של החוטא] באותן החיות טמאות עליונות אשר מצד הנחש ויצר הרע. (לבוש אבן יקרה, פרוש על פרוש מנחם רקאנטי לתורה, פרשת נח) 

כלומר בעל הלבושים מפרש את דברי תיקוני הזוהר על גלגול בחיות כמשלים ואמירות סימבוליות על התדרדרותה של נשמת החוטא בעודה בגופו האנושי לרמה "חייתית", והתדבקותה בכוחות הרע העליונים המדומים לחיות, ולא כקביעות מטפיזיות על גורלה של הנשמה שלו לאחר המוות. 

ח. לסיום אעיר, שאפשר שאף בימינו ניתן למצוא הסתייגות של מקובלים מסויימים מהבנת רעיון גלגול נשמות בבעלי חיים כפשוטו. הנה למשל דברים שאמר הרב ברוך אשלג:

ואפשר לומר, שמובא בספרים שלפעמים האדם בא בגלגול חזיר (ראשית חכמה שער הקדושה פרק יב, בשם המקובלים), ויש לפרש על דרך העבודה, שרצונם לומר שהאדם מקבל רצון וחשק לקבל חיות מדברים שכבר אמר עליהם שהם פסולת, ועכשיו הוא רוצה לקבל מזונות מהם. (ספר שמעתי, מאמר עניין שכינתא בגלותא, ובנוסח מעט שונה כאן)

בעוד שבעל ראשית חכמה שאליו מתייחסים דברי הרב אשלג נראה כאומר את הדברים כפשוטם, הרב אשלג מפרש אותם כאן באופן סימובלי-פסיכולוגי לגבי תכונות נפש האדם בגוף אנושי.

ט. במאמר הבא נראה שגם בין אותם המקובלים שכן האמינו ברעיון גלגול בבע"ח (כפשוטו) יש רבים שצימצמו את התופעה רק לסוגים מסויימים של בעלי חיים. 

על תיקון ע"י אכילת בשר - חלק ב' - בקורת רבנית על רעיון גלגול הנשמות בכללותו

זהו מאמר המשך למאמר כאן. מומלץ לקרוא אותו קודם לכן להבנת ההקשר. הבטחתי שם להביא ביתר פירוט והרחבה מקורות רבניים מאלף השנים האחרונות שהביעו התנגדות לרעיון גלגול הנשמות או פקפקו בו, וכאן אעשה זאת. החכמים המובאים כאן מסודרים בסדר כרונולוגי, ולא לפי סדר חשיבותם. ישנם מקורות נוספים שטרם בדקתי (עקב הקושי להגיע לספריה בזמן הקורונה), ולכן עדיין לא נכללו כאן, כך שייתכן שיתווספו מקורות נוספים בהמשך.

א. המקור הרבני הראשון שמזכיר את האמונה בגלגול נשמות הוא הרב סעדיה גאון בבבל במאה העשירית לספירה. רס"ג ככל הנראה זיהה את האמונה הזו כאמונה זרה שהחלה חודרת ליהדות בהשפעת הקראים (שכן אצל הקראים האמונה הזו היתה קיימת כבר מראשיתם בתורתו של ענן בן דוד במאה השמינית לספירה), והוא תוקף אותה בצורה קטלנית:

והנני אומר, כי אנשים ממי שנקראים יהודים מצאתים מאמינים בגלגול, וקורים אותו ההיעתקות, ועניינו לדעתם רוח ראובן תהיה בשמעון, ואחר כך בלוי, ואחר כך ביהודה. ומהם או רובם סוברים שיש שתהיה רוח האדם בבהמה ורוח בהמה באדם, ודברים רבים מן ההזיות הללו והבלבולים. [...] והייתי חס על דברי מלהזכיר שיטתם, וראוים הם לכך לעוצם גריעותה, לולי שאני חושש לפתאים. (אמונות ודעות, מאמר שישי פרק ח', תרגום הרב יוסף קאפח)

ב. הפילוסוף היהודי החשוב ר' אברהם בן דאוד, המכונה הראב"ד הראשון, במאה ה12 בספרד אומר על הגלגול ("אמונה רמה" מאמר א פרק ז, עמ' 67 בלינק כאן, מתורגם מערבית): "וזה דבר לא היה לעולם, ולא יעבור שיהיה".

ג. ר' אברהם בר חייא, המכונה הנשיא, במאה ה12 בספרד:

ואיני צריך לזכור דברי המעתיקים [=המאמינים בגלגול] אשר אמרו שהנפשות הן נעתקות מן גוף אל גוף בכל מיני החיים עד שהן חוזרות באחרונה אל הגוף הראשון, כי דברי אלה הם הבאי והבל גדול. (מגילת המגלה, מאמר שלישי, עמ' 88 של קובץ הPDF בלינק כאן)

ד. בנימין מטודלה, הנוסע המפורסם, כותב במאה ה12 על הדרוזים שפגש בלבנון:

ואומרים שהנפש בעת יציאתה מגוף אדם טוב תכנס בגוף ילד קטן הנולד באותה שעה, ואם אדם רע הוא תכנס נשמתו בגוף הכלב או בגוף הבהמה, וזה דרכם כסל למו.

ה. במאה ה12 החל הרעיון של גלגול הנשמות לצוץ בקרב חוגי המקובלים בפרובנס (ב"ספר הבהיר"), אבל עדיין נשמר בסוד משאר הציבור. במאה ה13 המשיכה האמונה בגלגול להתפשט בסוד בחוגי המקובלים והגיעה גם לספרד (אצל הרמב"ן למשל, שרק רומז לה בכתביו הגלויים). למרות זאת אנחנו מוצאים עוד רבנים שמתנגדים לרעיון גם במאה ה13. אמנם חלק מהמבקרים כבר שמעו רמיזות על התפשטות הרעיון בחוגי המקובלים ועל כן הם נוקטים בלשון זהירה יותר.

הרד"ק, מפרש המקרא החשוב, כתב במאה ה13 בספרד את הדברים הבאים:

תשלח רוחך - אמרו קצת חכמי המחקר [=אפלטון] כי כל חי אחרי מותו יקום, כי הנפשות הם עתידות  להתגלגל ולחזור לעולם, אבל אינן חוזרות אל החומר הראשון כמו אותו החומר בעצמו, ויהיה זה תמיד לכמה אלפי שנה. ואומרים גדולי הפילוסופים [=אריסטו] כי לא תשוב הנפש לגוף לעולם. [...], ולאמונתנו אנחנו זרע ישראל, והמחזיקים באמונתנו, יהיו הנשמות חוזרות אל החומר הראשון אשר יצאו ממנו לזמן תחיית המתים, אשר יעדנו בו האל יתברך. (פירוש תהלים קד' ל') 

ייתכן אגב שגם ר' אברהם אבן עזרא התכוון גם הוא לשלילת אמונת הגלגול בפרושו על אותו פסוק (כך הבין זאת למשל ר' אברהם אבן מיגאש שנזכיר בהמשך), אבל דבריו סתומים במקצת וניתנים להתפרש באופנים שונים.

ו. ר' אברהם בן הרמב"ם אמר את הדברים הבאים במאה ה13:

שקצת מן החסידים מן האומות הקדמונים אחר שזה אצלם שקר השארות הנפש מבלי גוף, [...] והאמינו שנפש האדם יש לה עמידה והשארות אחרי הפרידה, הוצרכו מפני זה להאמין בהוללות הגלגול, והוא שנפש המת בעת הפרדה ממנו תתגלגל ותכנס בגוף אחר, ותשכח הגוף אשר היתה בו, וזה הדעת לא סבר אותו חכם אמתי ולא האמין בו בעל תורה, אבל הוא מהוללות דעות מאמיני הקדמות אשר מחה השם שמם מעולמו, [...] והכרית דעותיהן לאבדם, כן תאבד שאריתם וכל הדומה להם. (עפ"י שמואל אבן צרצה, מקור חיים, דף קכג ע"ג.)

ז. פוסק ההלכה החשוב הרא"ש, במאה ה13, בתשובה לשאלת בנו ר' יהודה, אגב דיון במצוות הייבום שהמקובלים ראו אותה כנובעת מטעמים של גלגול נשמות, דחה את הראיות והסברות התומכות באמונת הגלגול, ומסיים את דבריו כך:

גם הוא תימה, על שמא ואולי כזה שיתיר איסור כרת שהיא אשת אח? ולמה לא ייבם אדם את אשת דודו אולי יניחהו מעצבו ומעמלו? לכן אם קבלה הוא נקבל, כי אין טעם מספיק. (שו"ת רא"ש החדשות סי' ע'; שו"ת זכרון יהודה, סימן ק"ב; וכן כאן).

ח. ר' ידעיה הפניני במאה ה13, במכתב שכתב לרשב"א על התועלת שבפילוסופיה, מונה את ביטול האמונה בגלגול כאחד היתרונות של לימוד הפילוסופיה: 

בגלגול הנפשות והוא דעת אמרו בו שהנפש תתגלגל מגוף אל גוף, ועוד כי יזיקנו זה [=אמונת הגלגול] גם כן באחת מפינות אמונתינו [...] והנה התחזקו המופתים האמתיים על אלו הדעות למחותם, שתועלת בטולם מבואר מאד באמונה (מצוטט בתשובות הרשב"א א, תיח)

הרשב"א עצמו בהיותו תלמידו של הרמב"ן, שהיה מקובל, כנראה האמין בעצמו בגלגול, ומבחינה זו נראה שר' ידעיה הפניני פנה לאדם הלא נכון. אמנם תגובתו של הרשב"א לר' ידעיה לא נשתמרה.

ט. ר' יצחק אבן לטיף במאה ה13: "כל צורה הבאה לעולם היא חדשה כי הדומה לזה אינו זה, וכבר בטלה הפקרות הגלגול." (רב פעלים, סימן כא)

י. בסוף המאה ה13 עם פרסום ספר הזוהר התגלתה האמונה בגלגול נשמות בצורה מפורשת ברבים. אך גם אחרי פרסום הזוהר המשיכה להתקיים התנגדות רבנית לרעיון הגלגול, כפי שנראה כעת, אם כי לעתים בלשון זהירה יותר. 

הפילוסוף היהודי החשוב רבי חסדאי קרשקש כתב במאה ה14:

אם תעתק נפש האדם או תאצל והוא שיקראוהו כת מהחכמים גלגול. ואמנם לפי שהתבאר במה שקדם שנפש האדם עצם שכלי מוכן היה נראה שההעתק בה דבר בטל [=בלתי אפשרי] [...]. שהכת האומרת בו יסודה הקבלה הנה דלתי החקירה ננעלות בו, ואם קבלה נקבל בסבר פנים יפות.  (אור השם, מאמר ד' דרוש ז')

כלומר הרח"ק אומר שמבחינה פילוסופית הגלגול נראה לו כדבר בלתי אפשרי, אבל אם יוכח לו שיש מסורת קדומה בעניין הוא יהיה מוכן לקבל אותה. כפי הנראה הוא לא היה בטוח שיש מסורת אותנטית כזו.

יא. ר' שמואל אבן צרצה (במאה 14) בספרו ('מקור חיים' עמ' קכ"ג) מצטט באהדה כמה מן המקורות הקודמים שהבאנו כנגד אמונת הגלגול. 

יב. ר' יוסף אלבו בעל ספר העיקרים כותב (במאה ה15): 

מכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול. [...] שכמו שהעצם הרוחני יכנס בגוף האנושי בתחילת יצירתו, כן אפשר שהנפש שכבר שמשה בגוף האנושי תחזור עוד לשכון בגוף. אבל אין זה נכון. [...] והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות הבעלי חיים. והשם יודע.(ספר העיקרים, מאמר ד' פרק כ"ט)

יג. ר' משה כהן אשכנזי מכרתים נטל חלק בויכוח סביב שאלת הגלגול בעיר קנדיאה בשנת 1466, וייצג שם את הצד המתנגד לגלגול נשמות. (ראו ראה א' גוטליב, ויכוח הגלגול בקנדיאה, ספונות, יא, תשל"א, עמ' מה-סו). 

יד. ר' אברהם אבן מיגאש בסוף המאה ה16, כתב באריכות כנגד אמונת הגלגול בספרו 'כבוד אלוהים' (חלק ב פרקים י-יד), וזו תחילת דבריו שם:

מזמן רב וימים קדמוניות נפל טעות בפי רוב בני עמינו ונטה דעתם להאמין בגילגול הנפש, ומאמינים בו כאילו היה פינה אחד מפינות התורה, ופשטה הנגע בקירות ליבם, והוא טעות גמור בידם, נשאר להם מהפאגאנוש [=פאגאנים].

טו. במאה ה17 רבי יהודה אריה ממודנה כתב חיבור נגד השקפת גלגול הנשמות ביהדות ושמו "בן דוד", והוא מסיים שם את דבריו כך: 

אם סוקרטס ופיתגורס ודומיהם האמינו בגלגול, ורוב הקדושים וחכמי ישראל והרמב"ם והגאון רבינו סעדיה גאון [...] הכחישוהו, יהי רצון שיהיה חלקי עם המכחישים, ולא עם המאמינים.

טז. במאה ה19 אנחנו מוצאים את ר' שמואל שטראשון (הרש"ש), מגדולי תלמידי החכמים בליטא בימיו, אומר בחידושיו על דברי הגמרא "כשם שביאתך לעולם בלא חטא, כך יציאתך מן העולם בלא חטא" (בבא מציעא קז.) - "מכאן קושיה קצת לבעלי דעת הגלגול".

ר' שמשון רפאל הירש

יז. רש"ר הירש מנהיג היהדות האורתודוקסית בגרמניה במאה ה19 מתאר את גלגול הנשמות כאמונה מצרית (אולי בהשפעת דברי הרודוטוס שהזכרנו למעלה) המנוגדת ליהדות: 

המצרי היה חונט את הגוף כדי שיתקיימו ייחודו ועצמיותו. אבל הנשמה, לדעתו, אינה נשארת בייחודה האישי, אלא נודדת מגוף לגוף – לרבות גופי בעלי חיים – תוך שינויי צורה מרובים. אך היהודי מאמין שהנשמה מתקיימת לעולם, ואילו הגוף נודד. לאחר שהנשמה נאספת אל עמיה, אין לגוף דבר יותר עם האיש. (פירוש לתורה על בראשית פרק נ' פסוק ב', מתורגם מגרמנית). 

אפשר שהבקורת של הרב הירש על רעיון גלגול הנשמות קשורה לבקורת הכללית שלו על ספרות הקבלה: "ואת שהנהו חזון ומושג פנימי, השיגו והבינו כמו עולמות חיצוניים בדמיון וחלום. [...] אך יען לא הבינו אותה כהוגן נהיתה רק מכונה לחזיונות הדמיון [...]" (אגרות צפון אגרת יח').
כמו כן ייתכן שהרב הירש גם תרם כסף להדפסת הספר "טעם זקנים" בפרנקפורט ב1854, שבו הופיע לראשונה בדפוס חיבורו של הרב יהודה אריה ממודינה נגד אמונת הגלגול שהזכרנו לעיל. ברשימת התורמים להדפסת הספר מופיע אדם בשם הרב מר דוקטור הירש מפרנקפורט, ובאותה העת הרב הירש אכן כיהן כרב בקהילת פרנקפורט. אמנם הרב הירש לא סיים את לימודיו באוניברסיטת בון, אבל בכל זאת רבים עד היום מכנים אותו "הרב דוקטור" (ראו למשל כאן, כאן וכאן). מאידך ייתכן שהיה יותר מרב דוקטור אחד בשם זה בפרנקפורט באותה עת, והדבר דורש בדיקה.

יח. עד כה הבאתי רק מקורות שהביעו התנגדות או פקפוק לרעיון הגלגול בכללותו. במאמר הבא אביא מקורות נוספים של מקובלים שהאמינו באמונת הגלגול בבני אדם, אבל שללו את אמונת הגלגול בבעלי  חיים.