מהי טבעונות סוגנית אנתרופוצנטרית?

במובן מסויים זה נראה כמעט מיותר לכתוב בלוג שיציג את העמדה הזו, כי לדעתי זו בעצם העמדה הנפוצה ביותר בקרב הטבעונים והצמחונים (ואולי גם באופן מסויים בקרב חלק מאוכלי-הבשר). אבל משום מה העמדה הפשוטה וכמעט טריויאלית הזו כמעט אינה מוצאת ביטוי מפורש בשיח שבין טבעונים לכאלה ש(עדיין) אינם טבעונים, וייתכן שרבים מאלו שמחזיקים בה באופן אינטואיטיבי ומעורפל אף מעולם לא ניסחו אותה לעצמם בצורה ברורה ומגובשת. כאן אציג תחילה את שני הקטבים של הדו-שיח המקובל בין טבעונים ואומניבורים, ואחר כך את העמדה הטבעונית הסוגנית שנמצאת במובן מסויים באמצע.

בקוטב הטבעוני הקיצוני נמצא את הגישה שאפשר לסכמה במילים "בשר זה רצח". לפי גישה זו אין הבדל מוסרי של ממש בין הריגת אדם להריגת בעל חיים אחר. חיי אדם וחיי בהמה שווים מבחינה מוסרית, ומותר האדם מן הבהמה אין. דוגמא מפורסמת לכך היא הצהרתו של גארי יורופסקי בראיון שנתן בגלי צה"ל, שלפיה במקרה של מצב חרום שבו יש דילמה בין הצלת חיי ילד בן 3 וחיי כלב בן 3 הוא לא בהכרח יבחר באופן אוטומטי להציל קודם את האדם. הקשיבו לדבריו בסביבות דקה 4:35 בראיון הזה.

גישה זו רואה בהבחנה מוסרית בין בני אדם לבעלי חיים סוג של אפליה וגזענות או ליתר דיוק סוגנות (speciesism).

בקוטב הקרניסטי הקיצוני נמצא את הגישה שאפשר לסכמה במילים "בשר זה טעים רצח". לפי גישה זו אין לבני האדם שום מחוייבות מוסרית כלפי בעלי חיים. לחיי הבהמה ולסבלותיה אין כל חשיבות, והאיסור על צער בעלי חיים הוא רק סוג של חינוך עצמי של האדם כדי שלא יפתח תכונה של אכזריות. משום כך לפי גישה זו די בכך שבשרה של הבהמה טעים לי בכדי להצדיק את הריגתה. דוגמא לכך אפשר למצוא למשל במאמרו של הפובליציסט הלל גרשוני באתר מידה שאומר כי כשם שלפרה אין מחוייבות מוסרית כלפי כך גם אין לי כל מחוייבות כלפיה.

קטע ממאמרו של הלל גרשוני "נגד הטבעונות"

הגישה שאני מציג כאן, גישת הטבעונות הסוגנית האנתרופוצנטרית, יכולה להחשב כעמדת ביניים בין שתי העמדות הקיצוניות שהבאתי למעלה (אם כי כמובן הסיבה שאני דוגל בה אינה משום שהיא מהווה מעין פשרה בין הקצוות, אלא משום שאני חושב שהיא העמדה הנכונה מוסרית. נימוקים שונים להצדקת עמדה זאת כנגד התקפות משני הקטבים שהוזכרו יובאו בפוסטים הבאים בעתיד).

גישה זו היא מצד אחד סוגנית ואנתרופוצנטרית (=מעמידה את האדם במרכז) – כלומר היא אומרת שחיי אדם חשובים יותר מחיי בעלי חיים אחרים, ואין שוויון מוסרי בין הריגה וגרימת סבל לבני אדם ולשאר בעלי החיים. מצד שני היא אומרת שבהחלט יש לנו כבני אדם מחוייבות מוסרית גם לבעלי חיים אחרים בעלי תודעה, והריגתם או התעללות בהם (שלא לצורך קריטי) היא פשע ועוול מוסרי, ועל כן היא דוגלת בטבעונות.

את הגישה הזו אפשר לדעתי לתמצת בביטוי "בשר זה טבח" שבו בחרתי כשם הבלוג. מחד, ביטוי זה (בניגוד לביטוי "בשר זה רצח") מבחין בין הריגת בני אדם (רצח) להריגת בעלי חיים (טבח), ומאידך גיסא הוא מבהיר שלמרות השוני וההיררכיה המוסרית שיש בין שני סוגי הריגה אלו, עדיין גם הריגת בעלי חיים היא בעייתית מוסרית ויש להמנע ממנה ככל האפשר.

חשוב להדגיש את ההבדל בין גישה זו לגישת מניעת צער בעלי חיים המסורתית. לפי גישת מניעת צעב"ח המסורתית אמנם אסור להתעלל בחיות סתם ללא מטרה, ויש לדאוג לרווחת בעלי החיים שמצויים ברשותנו, אבל מאידך מותר לנו להרוג אותם ואף לגרום להם צער כאשר יש לנו צורך ותועלת כלשהי מכך, אפילו צורך ותועלת שוליים למדי. 
לעומת זאת לפי הגישה הטבעונית האנתרופוצנטרית מותר לנו לעשות דברים אלו רק למטרות חיוניות וקריטיות. כך למשל מותר להרוג בעלי חיים לצורך הצלת חיי אדם, ולגרום לבע"ח צער כדי למנוע צער דומה מבני אדם. אבל אין בשום אופן לעשות דברים אלו כדי למלא את תאוות החיך בלבד, או כדי למקסם רווחים כלכליים או מטעמי אופנה וכיו"ב. אלו כמובן רק העקרונות הכלליים, ובפוסטים עתידיים ארחיב את הדיון בנושאים אלו (ואחרים).