האם הקריב הבל קרבנות דמים מן החי? כנראה שלא.

פרשת מנחותיהם של קין והבל ותגובת האל כלפיהם מהווה מקור ללא מעט תעמולה אנטי טבעונית, המבוססת על כך שהאל העדיף כביכול את מנחתו הבשרית של הבל על פני מנחתו הצמחונית של קין. אבל בפוסט זה נראה שלמעשה אין זה ברור כלל שהבל המית בעלי חיים לצורך מנחתו. ייתכן מאד שלפי המקרא הבל רק הקדיש את בכורות צאנו לה' והביא אותם למקום מיוחד שבו ישמרו בנפרד משאר הבהמות, אבל לא המית אותם כלל. לדעתי זהו פירוש סביר וצמוד לפשט לא פחות מהפירוש המקובל שטוען שהבל המית את הבכורות שבחר להקדיש לה'.
ב2020, שלוש שנים אחרי שפירסמתי את הרעיון הזה שלי לראשונה ב2017, גיליתי שלמעשה פירוש דומה או זהה לזה כבר הוצע בעבר ע"י מפרש התורה החשוב הרד"ק במאה ה12, וע"י הר' דוד צבי הופמן, מחשובי הרבנים האורתודוקסים בגרמניה במאה ה19-20. שני הפרשנים הללו הם אגב צמודים לפשט באופן מובהק. על דבריהם ארחיב בסוף המאמר הזה. ברוך שכיוונתי לדעת גדולים.

התמונה באדיבות http://www.freebibleimages.org

נביא תחילה את הפסוקים הרלבנטים מספר בראשית פרק ד:

(ג) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהֹוָה: (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע יְהֹוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ: (ה) וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו:

א. ראשית, יש לשים לב לכך שבפסוקים אלו לא נאמר כלל שהבל שחט או המית את הבכורות שהביא לה'. למעשה לא מוזכרות כאן כלל המילים שבדרך כלל מופיעות במקרא בעת תיאור של קורבנות דמים. ראו למשל כיצד מתואר קרבנו של נח בצאתו מן התיבה (בראשית ח' כ'): "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהֹוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ". במקרה של הבל לעומת זאת נאמר רק "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן". לא מוזכר לא זבח ולא מזבח, לא עולה ולא קרבן וכמובן שלא שחיטה או מליקה או שריפה וכיו"ב.
למעשה מצאנו במדרש, בעניין עקידת יצחק, שאפילו כאשר מופיעה במפורש במקרא המילה "עולה", אין עלינו למהר לפרש את הדברים כמכוונים לשחיטת ושריפת יצור חי. כך נאמר בבראשית רבה נו' ח':
"אמר לו הקב"ה: אברהם [..] כשאמרתי לך קח נא את בנך, לא אמרתי שחטהו, אלא והעלהו לשם חיבה אמרתי לך. [..] משלו משל למלך שאמר לאוהבו העלה את בנך אל שולחני. הביאו אותו אוהבו וסכינו בידו. אמר המלך וכי העלהו לאכלו אמרתי לך? העלהו אמרתי לך מפני חיבתו, הדא הוא דכתיב (ירמיה יט ה) 'ולא עלתה על לבי' - זה יצחק".

ב. יש לשים לב שמנחתו של הבל נקראת אך ורק "מנחה" ולא "קרבן", וכידוע מנחה בלשון המקרא פרושה בדרך כלל מתנה לאדם או קרבן לה' מן הצומח בלבד ("קרבן מנחה"). 

אפילו במקרים שבהם המנחה כללה בעלי חיים, הם לא בהכרח היו מיועדים לשחיטה למטרת קרבן ו/או אכילה. כך למשל בספר מלכים א פרק י' כה' נאמר: "וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה". וברור ששלמה המלך שלו הובאו מנחות אלו לא השתמש בסוסים ובפרדים למאכל או לקרבן, אלא למטרות עבודה והקמת צבא פרשים כפי שמפורט בפסוק שלאחריו.
גם בספר בראשית לב' יג' מתוארת מנחת יעקב לעשיו, וברור שיעקב לא שחט את הבהמות שנתן לעשיו אלא הביא לו אותן חיות ומהלכות על רגליהן. "[...] ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו. עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים. [...] ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו [...]".
ישנם רק שלושה מקרים במקרא (מתוך למעלה מ200 הופעות של המילה בהטיותיה השונות) שבהם הלשון מנחה מתייחסת במפורש לקרבן דמים מן החי (בשופטים ו' יח', שמואל א' ב' יז' ובמלאכי א' יג'). אני מודה לרפאל מיוחס וחנן גרשוני שהסבו את תשומת לבי למקרים אלו.

ג. אם הרעיון של הקדשת בהמות לאל ללא הריגתן עשוי להראות מוזר לנו כעת, הרי זה רק משום שמאחרינו אלפי שנות היסטוריה שבהן נהגו קרבנות דמים של בעלי חיים במרבית הדתות. אבל עבור הבל ומשפחתו, שנצטוו על ידי האל שלא להמית חיות כדי לאכול את בשרן, קרוב לודאי שדווקא הרעיון של להמית חיות לצורך קרבן היה נראה מוזר ביותר. שהרי אם האל אסר על המתת חיות לצורך מאכל, למה שהוא ירצה בהמתת חיות לצורך קרבן עבורו? ויש לזכור שלפי הפסוקים דלעיל היוזמה להביא את המנחה באה מצידו של הבל ולא עפ"י דרישת האל, וממילא גם אופן הבאת המנחה היה מן הסתם על פי מה שהיה נראה סביר בעיניו של הבל.

אבל מעבר לכך גם בהיסטוריה המאוחרת יותר, ואפילו בימינו, היה קיים פה ושם המנהג של הקדשת חיות לאל או לאלילים ללא הריגתן. כך למשל בחצי האי ערב בתקופה הפרה-איסלמית, נהגו מדי פעם הבדווים להקדיש חיות לאלים על ידי כך שהיו מביאים אותם לשטח מקודש שנקרא hima. (Islam: Historical, Social, and Political Perspectives עמ' 24).

ובימינו בקרב שבטים מונגוליים בודהיסטיים מסויימים מקובל להקדיש בהמות לאלים ע"י כך שקושרים סביב צווארם פיסת בד המכונה seter, ובהמה שהוקדשה באופן כזה מוסיפה לחיות לצד העדר המקורי שלה, אבל נאסר להשתמש כמעט לכל צורך שהוא. אסור לגזוז את צמרה, להשתמש בחלבה וכו', וכמובן שאסור להורגה.(Understanding Religious Ritual: Theoretical Approaches and Innovations עמ' 176) 

למעשה יש החושבים שאפילו בתורה ניתן למצוא דוגמא כזו. יש המבינים לפי פשוטו של מקרא שהשעיר לעזאזל לא היה נשלח למות במדבר על ידי דחיפתו מראש צוק (כדעת חז"ל), אלא פשוט נשלח לחופשי לרעות שם. כך מפרש הרשב"ם (ויקרא טז' י'): 

לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו: לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפרי מצורע: ושלח את הצפור החיה על פני השדה (ויקרא י״ד:ז׳) – לטהרו מטומאתו. אף כאן, לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר, והוא מקום מרעה הבהמות, כדכתיב וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג׳:א׳). 

ד. עוד קושי שקיים בפירוש המסורתי, ונפתר לפי שיטתנו הוא כיצד ידע בכלל הבל את הטכניקה של שחיטת כבשים? הרי לא עשה זאת מעולם לפני כן שהרי נאסר עליו להמית בעלי חיים למאכל. וראה את המדרש המפורסם שדן בשאלה כיצד רצח קין את הבל (תנחומא ט' ט'): "והאיך הרגו? עשה לו פציעות פציעות חבורות חבורות באבן - בידו וברגליו, שלא היה יודע מהיכן נשמתו יוצאת עד שהגיע לצוארו". כלום סביר שכך נהג גם הבל במנחה שהביא לקב"ה?

ה. הקושי היחיד שישנו לכאורה בפירוש זה שהצעתי הוא הביטוי "וּמֵחֶלְבֵהֶן", אשר במבט ראשון נראה כאילו הוא מדבר על החֵלֶב של הבהמה, כלומר השומנים הפנימיים של הבהמה, שעל מנת להביאן כמנחה צריך כמובן תחילה להמית את הבהמה. אלא שלמעשה ישנם שני פירושים אחרים אפשריים לביטוי "ומחלבהן".

הפירוש הראשון הוא פירושו של ר' סעדיה גאון, שבפירושו/תרגומו לתורה לערבית (תפסיר בראשית ד' ד') אומר (בתרגום חזרה מערבית לעברית): "[ומחלבהן=] ומן השמנות שבהן". כלומר כוונת הביטוי היא שהבל בחר את הכבשים הטובות, כלומר השמנות והמפוטמות שבעדרו. כך גם מפרש הרד"ק על אותו פסוק: "ומחלבהן - [...] גם הביא מהשמנים שבהם". כך מפרשים גם ר"י בכור שור, ור' ברוך הלוי אפשטיין, בעל התורה תמימה.
הפירוש הזה נשען בין השאר על השימוש במילה "חֵלֶב" במובן "מיטב" (ולא שומנים פנימיים) בפסוקים הבאים: 
וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ (בראשית מה' יח').
מִכֹּל מַתְּנֹתֵיכֶם תָּרִימוּ אֵת כָּל תְּרוּמַת יְהֹוָה מִכָּל חֶלְבּוֹ אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ וְנֶחְשַׁב לַלְוִיִּם כִּתְבוּאַת גֹּרֶן וְכִתְבוּאַת יָקֶב. (במדבר יח' כט'-ל').
עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר. (דברים לב' יד').

וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ. (תהילים פא' יז').

הַשָֹּם גְּבוּלֵךְ שָׁלוֹם חֵלֶב חִטִּים יַשְׂבִּיעֵךְ. (תהילים קמז' יד').

למעשה פירוש זה קודם בהרבה לימיהם של רס"ג ורד"ק. כבר בתרגומים העתיקים של התורה ליוונית ולארמית נמצא את אותו פירוש. כך בתרגום אונקלוס (לארמית) המונח "ומחלבהן" בבראשית ד' ד' מתורגם כ"ומשמניניהון", ובתרגום יונתן (לארמית) הוא מתורגם שם כ" ומפטימהון", כלומר מהכבשים השמנות והמפוטמות. וזאת בניגוד לתרגום הארמי של שני מתרגמים אלו למילה "חֵלֶב" במקומות אחרים שהוא "תרבא" (כך למשל  בויקרא ח' פסוקים טז' וכה' שניהם מתרגמים את המילה "חֶלְבְּהֶן" כ"תרבהן"). 

ואף בתרגום השבעים, הקודם לתרגום אונקלוס ותרגום יונתן, הביטוי "ומחלבהן" בבראשית ד' ד' מתורגם כστεάτων  שפרושו הכבשים "השמנות" או "המפוטמות" (באנגלית fatlings), וזאת בניגוד לשאר המקומות במקרא שבהן המונח חֵלֶב (ואפילו חֶלְבְּהֶן) מתורגם כστέαρ שפרושו ה"שומן" של הבהמה (באנגלית fat).
חשוב לציין גם שתרגום אונקלוס ותרגום השבעים נחשבים כצמודים לפשט, וכן גם פרושיהם של רס"ג, רד"ק ור"י בכור שור. כך שהפירוש המוצע כאן בהחלט ראוי להחשב כצמוד לפשט. [עריכה מאוחרת: וראו את דברי רד"צ הופמן, המובאים בסוף המאמר כאן, שמציע את האפשרות שהמתרגמים הללו פירשו כך משום שלדעתם הבל לא המית את הכבשים.]
גם ההקבלה של "ומחלבהן" ל"מבכרות צאנו" מרמז שמדובר כאן על הכבשים המשובחות והמובחרות. ואכן מרבית הפרשנים הקלאסיים פרשו שהבל הביא לאל את הכבשים המובחרות שבין כבשיו, וזו היתה צדיקותו, ואילו קין בחר להביא את הפירות הגרועים שבין פירותיו, וזה היה חטאו. כפי שאומר למשל ראב"ע שם: "ובעבור שכתוב [בהבל] מבכורות צאנו יש סמך כי לא הביא קין מן הבכורים", וכן רש"י שם: "מפרי האדמה - מן הגרוע, ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה".

פירוש חלופי אחר שניתן להציע הוא לפי הדעה בחז"ל ש"יש אם למסורת", שפרושה הוא שניתן לקרוא את המילים בתורה גם בניקוד שונה מן המקובל, כלומר להתעלם מן הניקוד וצורת הקריאה המקובלת ולהתייחס לטקסט המסור כפי שהוא בגוף ספר התורה ללא ניקוד. לפי גישה זו אפשר איפוא לקרוא ומחָלָבֵהֶן, כלומר הבל הביא לה' גם את הכבשים וגם את החָלָב (milk) שלהן. ניסוך חָלָב היה אקט פולחני מקובל בתרבויות שונות, כמו ביוון העתיקה ובהודו עד ימינו, ראו כאן. אמנם יש להודות שהפירוש הזה ל"ומחלבהן", בניגוד לקודם, הוא רחוק מהפשט של נוסח המסורה, ולא הבאתיו אלא לתפארת המליצה.
[עריכה מאוחרת: מפירושו של הרד"צ הופמן למדתי שגם הפירוש הזה שלי כבר הוצע בעבר, על ידי לא אחר מאשר יוסף בן מתתיהו. ואכן כך הוא כותב בקדמוניות היהודים א' (בתרגום האנגלי): "Abel came with milk and the firstlings of his flock". נראה שמסורת הקריאה של התורה שהכיר יוסף בן מתתיהו היתה שונה בפרט זה ממסורת הקריאה המגולמת בנוסח המסורה המקובל היום].

ו. לסיכום, לא באתי לקבוע מסמרות, שהרי שבעים פנים לתורה, ובכל מקרה איש כיום אינו יכול לדעת מה בדיוק היה בימי קין והבל. אבל אני מקווה ששכנעתי את הקורא שהפירוש שאני מציע סביר לפחות כמו הפירוש המקובל, ואולי אף יותר ממנו. פירוש זה אף עשוי לענות על קושיית הרמב"ן על דברי הרמב"ם בנוגע לסיבת קרבנות הדמים ביהדות. ועל כך הרחבתי בפוסט כאן.

ז. שלוש שנים אחרי שפירסמתי מאמר זה, גיליתי במקרה שלמעשה הפירוש הזה כבר הוצע בעבר ע"י הרד"ק והרד"צ הופמן. נדון תחילה בדברי הרד"ק.

ולא זכר אם בנה מזבח אם לא, כמו שאמר בנח ״ויבן נח מזבח לה׳⁠ ⁠״ (בראשית ח׳:כ׳) וכמדומה לי שלא שחט הקרבן אלא הניחו חי קשור באותו מקום הקבוע לו, כדי שירד עליו אש מן השמים לאכלו, כמו שהיה עושה לקרבן אביו, כי לא היו שוחטים, כי לא היה אוכלים בשר. (פירוש על בראשית ד' ג')

הפירוש של הרד"ק שונה משלי בכך שהוא מוסיף שאחרי שהבל הקדיש את צאנו לה', הוא קשר אותו והניחו חי במקום מסויים ואז ירדה אש מהשמים ואכלה את הצאן. זאת הוא אומר כנראה בעקבות רש"י שאומר שירידת האש משמיים היא הדרך שבה גילו הבל וקין שה' שעה למנחת הבל. אבל דבר זה כמובן לא נאמר בפשט המקרא, שאינו מפרש כיצד שעה ה' למנחת הבל, וברור שיש דרכים נוספות שבהם דבר זה יכל להיוודע להבל וקין. למשל באמצעות דיבור ישיר, כפי שאנו מוצאים את ה' מדבר עם אדם וחווה לפני כן, ועם קין אחרי כן.
יתר על כן, גם הפירוש לפיו ירדה אש מן השמיים ואכלה את הכבשים החיות אינו באמת סותר את הרעיון הטבעוני. המוסר האנושי בכללותו הרי חל רק על בני אדם ולא על האל. האל הרי הורג מדי יום אלפים רבים של בעלי חיים באמצעות מחלות ואסונות טבע, כולל בין השאר גם שריפות יער טבעיות ומכות ברק. אין הבדל מהותי בין זה לבין "אש שירדה מן השמיים" ואכלה את הכבשים של הבל. וברור שאיננו יכולים ללמוד מכך כל היתר להרוג בעלי חיים בעצמנו, כשם שהעובדה שהאל הורג מדי יום אלפי בני אדם באמצעות מחלות ואסונות טבע, לא אומרת שלנו כבני אדם יש זכות לרצוח בני אדם בעצמנו.

מן הראוי לציין גם שפירושו זה של הרד"ק מצוטט בהסכמה ע"י בעל הטורים בפרושו הארוך לתורה: "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו – מה שלא נאמר בו ויבן מזבח ולא ויעל עולות כמו בנח. פי׳ ר׳ יוסף [כנראה צ"ל דויד] קמחי כי לא הותר לו שחיטת בשר, ועד שהותר לנח לא העלו עולות".

ח. הרד"צ הופמן מפרש פירוש קרוב עוד יותר לפירוש שאני הצעתי, מכיוון שהוא אינו מציע שהפשט אומר מה היה גורלן של הכבשים לאחר שהבל הקדיש אותן לכבוד האל. ואלו דבריו של הרד"צ:

מנחה – מלשון מנח, ליתן מתנה, השווה להלן ל״ב:י״ד. בחוקת הקרבנות (ויקרא ב׳ ועוד) הרי הוראתה של מנחה — קרבן סולת דוקא. כאן, לעומת זאת, נקרא גם קרבן מן החי זה של הבל בשם מנחה, ואולי כך משום שהבל לא שחט את קרבנותיו אלא הביאם מתנה בלבד, וראה להלן.(פירוש על בראשית ד' ג')

מחלבהן – התרגומים תופשים לשון חלב שבכאן במובן של הטוב ביותר, השמן ביותר; השווה במדבר י״ח:י״ב — ״כל חלב יצהר״. לפיהם לא שחט איפוא הבל את קרבנותיו, אלא הקדיש מיטב צאנו מתנה לה׳, כשם שעשה קין בפירותיו.  (פירוש על בראשית ד' ד')

בהמשך דבריו שם מעלה הרד"צ הופמן קושיה אפשרית על הפירוש הזה ל"וחלבהן" ומתרץ אותה. לדעתו הניקוד של וחלבהן בנוסח המסורה בב' צרויה ורפה (וּמֵחֶלְבֵהֶן) מרמז שזוהי לשון רבים (כנראה לפי פסוקים אחרים במקרא שבהם המילה חֶלְבֵי מופיעה בב' רפה כגון ויקרא ו' פסוק ה'), ואילו כוונת הפסוק היתה לחֵלֶב במובן "המשובח והשמן ביותר", המילה היתה לדעתו צריכה להיות בלשון יחיד, ובהתאם לכך הב' היתה צריכה לדעתו להיות שוואית ודגושה (וּמֵחֶלְבְּהֶן). 
הרד"צ מתרץ את קושייתו שלו עצמו בכך שלהבל היו כמה סוגים שונים של כבשים, והוא הביא את הטובה והשמנה מכל סוג, ולכן המילה "ומחלבהן" מופיעה בלשון רבים.
אלא שאני הייתי מוסיף ואומר שמלבד העובדה שהקושיה כבר מתורצת, הרי לדעתי הקושיה הזו כלל וכלל אינה קושיה מלכתחילה, ואדרבא הניקוד המיוחד כאן דווקא מחזק את הפירוש שמדובר בכבשים השמנות ולא בשומן הפנימי שלהן. 
ראשית, לא ברור מדוע הרד"צ חושב שהפירוש "הכבשים השמנות ביותר" מחייב נקיטת לשון יחיד. אחרי הכל בכל עדר כבשים, אפילו כולן מאותו הסוג, יכולות להיות כמה כבשים שראויות לתואר הזה. ואדרבא, הרד"ק בפירושו אומר בדיוק ההפך מהרד"צ, שדווקא בגלל שהוא חושב שהכוונה היא לכבשים השמנות יש לפרש את המילה כלשון רבים כמו המילה 'מלכיהן' בכתיב חסר: "גם הביא מהשמנים שבהם כתרגום [אונקלוס] ומשמניהן ויהיה מחלבהן תואר בפלס [=במשקל] מלכיהן, ומחלבהן, חסר יו״ד הרבים מהמכתב".
שנית, הניקוד וההגייה של המילה חֶלְבֵהֶן כאן הוא אכן שונה מאשר הניקוד של המילה "חלבהן" במקומות האחרים שהיא מופיעה במקרא, כלומר בויקרא ח' טז' וכה', שם הניקוד הוא חֶלְבְּהֶן. אבל בניגוד לדברי הרד"צ, הבדל זה בניקוד לא נראה קשור כלל להבחנה בין יחיד ורבים, שהרי בויקרא ח' טז' וכה' מופיע "חֶלְבְּהֶן" בלשון רבים ולא בלשון יחיד (מדובר שם על חלבים רבים של איברים שונים, ולא על חלב יחיד - "וְאֶת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת חֶלְבְּהֶן"). 
לכן, אדרבא, נראה סביר יותר לומר שהעובדה שבפרשת קין והבל יש ניקוד והגיה שונים מאשר במקומות האחרים בהם מופיעה המילה "חלבהן" (שבהם מדובר באופן חד משמעי על השומן הפנימי של הבהמה) דווקא מחזקת את הפירוש הגורס שהפירוש של המילה כאן שונה מפירושו באותם המקומות, כלומר שהפירוש הנכון כאן הוא "הכבשים השמנות" ולא "השומן הפנימי של הכבשים".