המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בעניין טעמי הקרבנות, בתוספת נקודת מבט טבעונית

בשנים האחרונות יש קבוצות בציבור הדתי שמבקשות לחדש את עבודת הקרבנות, או לפחות את קרבן פסח. בעקבות כך החלטתי להזכיר את דברי הרמב"ם ביחס לטעם הקרבנות במורה נבוכים ואת מחלוקת הרמב"ן עליו, ולקשר דברים אלו לכמה פרושים ורעיונות מנקודת מבט טבעונית שפרסמתי בעבר על פרשת קין והבל.

תרגול הקרבת קרבן פסח. שנת תשע"ב. באדיבות מפוכח

הרמב"ם כידוע כתב בספרו מורה הנבוכים שכל עניין הקרבנות שנצטווה עליהם העם היהודי בתורה נועד כדי להקל על העם את המעבר מעבודה זרה לעבודת האל, ולקרבנות בפני עצמם אין כל ערך, ואולי אפילו ערכם העצמי הוא שלילי. לפי גישת הרמב"ם מקורה של פרקטיקת הקרבנות היא אצל עובדי העבודה זרה, והיא נותרה ביהדות רק בגלל הקושי הפסיכולוגי לשנות מנהגיהם של בני אדם:

וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא ית' באו דברים רבים בתורתנו - והוא: שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום - ולזה אי אפשר, לפי טבע האדם, שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח האלוה משה רבנו לתתנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו ית' [...] היה המנהג המפורסם בעולם כולו, שהיו אז רגילים בו, והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה - להקריב מיני בעלי חיים, בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם, [...] לא גזרה חכמתו ית' ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו, שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולעזבם ולבטלם, כי אז היה זה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל [...]  ומפני זה השאיר ית' מיני העבודות ההם, והעתיקם מהיותם לנבראים ולענינים דמיוניים שאין אמיתות להם - לשמו ית', וצונו לעשותם לו ית'. וצוונו לבנות היכל לו: "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו: "מזבח אדמה תעשה לי", ושיהיה הקרבן לו: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. (מורה נבוכים ג' לב')

דברים המזכירים במקצת את דברי הרמב"ם הללו ניתן למצוא עוד קודם לכן במדרש רבה בשם ר' פנחס בשם ר' לוי:

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבילות וטריפות. אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא (נדור) [גדור]. כך לפי שהיו ישראל להוטים אחר עבודת כוכבים במצרים, והיו מביאים קרבניהם לשעירים דכתיב (ויקרא יז) "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים", ואין שעירים אלו אלא שדים שנאמר (דברים לב) "ויזבחו לשדים" [...], והיו מקריבין קרבניהם באיסור במה, ופורעניות באות עליהם, אמר הקב"ה - יהיו מקריבין לפני בכל עת קרבנותיהן באהל מועד והן נפרשים מעבודת כוכבים והם ניצולים, הה"ד "איש איש מבית ישראל וגו'" (מדרש רבה ויקרא פרשה כב פסקה ח) 

כמובן שדבריו של הרמב"ם עולים בקנה אחד גם עם ההשקפה ההיסטורית המודרנית. לפי ממצאי הארכאולוגיה הקרבת קרבנות דמים לאלילים התקיימה במסופוטמיה לפני לפחות 5000 שנה (כסוג של מזון לאלים). לעומת זאת היהדות וקורבנתיה הופיעה רק לפני כ3000-3500 שנה.

לעומת זאת, הרמב"ן, בהתאם לגישתו הקבלית שיש לקרבנות טעמים עמוקים ונסתרים, חלק בחריפות על הרמב"ם וכינה את דבריו "דברי הבאי". הרמב"ן הביא את סיפור הקרבן שהקריב נח בצאתו מן התיבה, ואת סיפור מנחתו של הבל, כהוכחה לכך שהקרבנות קדמו לקיומה של עבודה זרה שהרי בזמן נח והבל העבודה הזרה טרם באה לעולם: 

והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו - אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן וייטב בעיני ה' ואמר בו (בראשית ח כא) "וירח ה' את ריח הניחוח וממנו אמר אל לבו לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם" (שם). "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (שם ד ד), ולא היה עדיין בעולם שמץ ע"ז כלל (רמב"ן על ויקרא פרק א פסוק ט)

והנה ברור לכל כי הרמב"ם ודאי הכיר את סיפורי קרבנות נח והבל לא פחות טוב מאשר הרמב"ן ומדוע אם כך אמר את מה שאמר? תשובות מספר ניתנו לשאלה זו מנקודות מבט שונות. 

ביחס לקרבנו של נח למשל מתרץ הריטב"א בספר הזכרון שלפי שיטתו של הרמב"ם (בעקבות חז"ל בבבלי שבת קיח:, ובמדרש בראשית רבה כג' ז') העבודה זרה וקורבנותיה החלו בימי אנוש (בן שת בן אדם הראשון) כלומר הרבה לפני זמנו של נח: 

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה, עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים היה. וזו היתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום, וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא. [...] כיון שעלה דבר זה על לבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, וזה היה עיקר עבודת כוכבים. (משנה תורה הלכות עבודה זרה פרק א' הלכה א')

אבל מה ביחס למנחתו של הבל שהיתה כביכול רצויה בעיני ה'? הרי הבל חי ומת לפני שנולד אנוש ואיתו העבודה זרה וקורבנותיה?

כמה פרושים נאמרו בעניין. פרשנים רדיקליים של מורה נבוכים גרסו, על פי דבריו בחלק ב' פרק ל', שהרמב"ם אולי לא ראה בהבל וקין דמויות היסטוריות כלל אלא תאור אלגורי של תחומי עניין אנושיים או כוחות בנפש האנושית. כך למשל אומר ר' פרופייט דוראן בפרושו "האפודי" על מורה נבוכים שם: 

כקריאת בני אדם קין והבל. רצונו לומר פעולת בני אדם נחלקות לשני עניינים - האחד קין והוא ההשתדלות לקבוץ הממון וקנית הקניינים. והשני תאר ההנהגה לעם והיותה רועה להם, במתת הנהגות מדיניות כשופטים, ר״ל מנהיגי המדינות. ואף זאת ההנהגה היא הבל בערך ההצלחה הנפשית האמיתית, והיא קנית הדעות האמתיות והשכלת המושכלות, ומפני זה נאבדו שני אלו הכחות והם קין והבל. אמנם שת, והיא השכל האנושי העיוני הוא הנשאר מן האדם.

ואולי לכך רומז גם הריטב"א בספר הזכרון באמרו "אלמלא שנתעלם מעיני רבינו ז"ל [הרמב"ן] דעת המורה [הרמב"ם] בעניין קין והבל היה עוצר בקולמוסו מלומר מה שאמר על הרב ז"ל".

התרוץ הזה כמובן רחוק מלהיות מסורתי, לכן אני רוצה להציע כאן שתי תשובות אפשריות אחרות, ברוח מעט יותר מסורתית, לשאלה מדוע התעלם הרמב"ם מסיפור הבל. 

ראשית, יש לשים לב שהמנחה שהביא הבל לא ניתנה עפ"י בקשת ומצוות האל, אלא מקורן ביוזמה אישית של קין ואחר כך של הבל. ממילא העובדה שעשו זאת אינה אומרת שהדבר הוא בהכרח חיובי בעיני האל. ואף על פי שנאמר שהאל שעה למנחתו של הבל, הרי כפי שהראיתי בפוסט אחר גורלו של הבל בעקבות המנחה עשוי להראות שאולי בסופו של דבר הרעיון של קרבנות לא היה לגמרי לרוחו של האל.

שנית, על פי הפרוש שהצעתי בפוסט אחר, ייתכן שהבל כלל לא הקריב קרבנות דמים באופן שנחקק אחר כך בתורה, אלא רק הקדיש את הכבשים לאל מבלי לשחוט אותם ולשרוף אותם. ואם אכן כך היה הרי שלא ניתן ללמוד ממקרה הבל על היותם של קרבנות דמים בעלי ערך דתי מצד עצמם, מעבר לחיקוי של עובדי העבודה זרה שהנהיגו אותם כקרבנות לאלילים בימי אנוש (כלומר אחרי מותו של הבל).