האם הפסוק "זובחי אדם עגלים ישקון" מדבר על טבעונים וחובבי חיות? ממש לא. ההפך.

א. בקרב קרניסטים מהציבור הדתי והחרדי מקובל לעתים קרובות לתקוף טבעונים ופעילים למען זכויות בעלי חיים באמצעות הפסוק הבא מספר הושע (המופיע בהפטרת פרשת ויצא): [...] לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן (הושע יג' ב')

דוגמא אופיינית אפשר למצוא למשל בדבריו הבאים של השר אורי אריאל:

הנביא הושע בסגנונו הטלגרפי מתנבא מילים קשות על אנשי ישראל: "זובחי אדם - עגלים ישקון". משמעות הביטוי הוא: מי שזובח בני אדם - נושק לעגלים או להיפך: אין הם מרגישים סתירה בין השניים: להרוג בני אדם ולנשק לעגלים. יכול להיות אדם שרגיש מאד לזכויות בעלי החיים, אבל אכזרי ביותר על אחיו בני האנוש.

ודוגמא קיצונית עוד יותר אפשר למצוא בדף אחר באתר הידברות:

השאלה שאנו שואלים: האם רחמים רבים מידי על בעלי חיים עשוי להוביל לזילות בבני אדם? בתנ"ך אנו מוצאים התייחסות ישירה לכך: "זובחי אדם - עגלים ישקון" (הושע פרק יג, ב). פסוק זה טוען שחיבה מוגזמת לבעלי חיים יכולה להוביל לזילות בבני אדם.

וניתן למצוא עוד רבנים ומעצבי דעת קהל דתיים וחרדים שמתבטאים כך, כמו למשל כאן, כאן וכאן, ועוד רבים.

מה יש לומר על כך? ובכן, עצם העובדה שיש בני אדם שיכולים להיות רגישים לזכויות בעלי חיים ובו זמנית אכזריים כלפי בני אדם היא בהחלט אפשרית, אבל האם זה באמת מה שאומר הנביא כאן? והאם הוא באמת אומר כאן שחיבה מוגזמת לבעלי חיים יכולה להוביל לזילות בבני אדם? התשובה היא לא באלף רבתי.

ומה האמת?

ב. למעשה הפסוק על פי משמעותו האמיתית על דרך הפשט, והן עפ"י הפרוש של חז"ל לפסוק, לא זו בלבד שאינו מדבר כלל על טבעונים או צמחונים או חסידי זכויות בעלי חיים אלא ההפך מכך. וכפי שנראה מיד עד לסוף המאה ה19 אף מפרש לא העלה על דעתו לטעון שאותם "נושקי עגלים" היו צמחונים או טבעונים או חובבי חיות. יתר על כן גם אותם רבנים שבסוף המאה ה19 המציאו את החידוד וקראו את הפסוק על חובבי חיות ידעו היטב שאין זו כוונתו המקורית של הנביא ולא אמרו את דבריהם אלא לתפארת המליצה. אלא שכפי שמראים הציטוטים דלעיל לא חסרים היום אנשים שבשל חוסר ידיעה והבנה במקורות טועים לחשוב שזוהי באמת כוונת הפסוק, ואת הטעות הנפוצה הזו באתי לתקן במאמר זה.

ג. ראשית נראה מהו פשט הפסוק. מתוך קריאת הפסוק במלואו ובהקשרו אפשר להבין מייד שהעגלים שבהם מדובר אינם חיות אלא פסלים. כך נאמר שם: "(א) כְּדַבֵּר אֶפְרַיִם רְתֵת נָשָׂא הוּא בְּיִשְׂרָאֵל וַיֶּאְשַׁם בַּבַּעַל וַיָּמֹת (ב) וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן". יש כאן רמז ברור לאותם פסלי עגלי זהב שבנה ירבעם בן נבט (משבט אפריים) מייסד ממלכת ישראל: "ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם רב לכם מעלות ירושלם הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (ספר מלכים א פרק יב' כח'). על עגלים אלו מסופר במלכים ספר מלכים ב פרק יז' טז' "ויעזבו את כל מצות יהוה אלהיהם ויעשו להם מסכה שני עגלים".

פירוש הפסוק המלא אם כך הוא: אותם בני אפריים (ממלכת ישראל הצפונית שהקים ירבעם משבט אפריים) הוסיפו לחטוא ובנו להם עגלים מכספם (אלו העגלים שבנה ירבעם בן נבט בבית אל ובדן), ועל אותם בני אפריים אומרים "זובחי אדם" (=אלו שחוטאים בעבירות קשות שבן אדם לחבירו, עד כדי רצח) "עגלים ישקון" (=נושקים את עגלי הזהב של ירבעם בן נבט). וההנגדה של זובחי אדם מול נושקי עגלים אינה אלא מליצה סאטירית.

זהו הפשט הברור של הפסוק, וכך פרש זאת למשל האבן עזרא על הפסוק:

"להם הם אומרים - בני אדם להתל להם, כי הם מנשקים לבעלים שהם צורות העגלים כמו וכל הפה אשר לא נשק לו, והם שופכים דם נקי וזהו ודמיו עליו יטוש, והנם הפך כל אדם, כי האדם ישק לאדם שהוא חבירו ויזבח העגלים למאכלו".

ד. אנו רואים אם כן שנשיקת העגלים שבה מדובר כאן הוא עבודת פסילים ולא תמיכה בזכויות בעלי חיים. אין כל סיבה להניח שאותם נושקי עגלי הזהב אהבו בעלי חיים או שהיו צמחונים. אין בתנ"ך כל עדות לכך שצמחונות היתה תופעה נפוצה בקרב היהודים בארץ בתקופת בית ראשון. יתר על כן, רק מספר פרקים לפני כן הנביא הושע עצמו אומר בפירוש על אותם בני אפריים שהם היו אוכלי בשר:

• (יא) כִּי-הִרְבָּה אֶפְרַיִם מִזְבְּחוֹת, לַחֲטֹא: הָיוּ-לוֹ מִזְבְּחוֹת, לַחֲטֹא. [...] (יג) זִבְחֵי הַבְהָבַי יִזְבְּחוּ בָשָׂר וַיֹּאכֵלוּ --יְהוָה, לֹא רָצָם; עַתָּה יִזְכֹּר עֲוֹנָם, וְיִפְקֹד חַטֹּאותָם--הֵמָּה, מִצְרַיִם יָשׁוּבוּ (הושע פרק ח)

כמו כן חמישה פסוקים לפני הפסוק "זובחי אדם עגלים ישקון" אומר הושע על אותם בני ממלכת ישראל הצפונית שהם עצמם זבחו גם שוורים:

• אִם גִּלְעָד אָוֶן אַךְ שָׁוְא הָיוּ, בַּגִּלְגָּל שְׁוָרִים זִבֵּחוּ, גַּם מִזְבְּחוֹתָם כְּגַלִּים עַל תַּלְמֵי שָׂדָי: (הושע יב' יב')

ה. לחז"ל בתלמוד הבבלי יש פירוש אחר על פסוק זה שהוא רחוק למדי מן הפשט, אלא שגם הוא אינו טוען שזובחי האדם הם חובבי חיות, אלא ממש ההפך מכך.

מאי זובחי אדם עגלים ישקון? אמר רבי יצחק דבי רבי אמי: שהיו משרתי עבודה זרה נותנים עיניהם בבעלי ממון, ומרעיבים את העגלים, ועושין דמות עצבים, ומעמידין בצד אבוסיהן, ומוציאין אותן לחוץ. כיון שראו אותן, רצין אחריהן וממשמשין בהן. אומרים לו: עבודה זרה חפץ בך, יבוא ויזבח עצמו לו. (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף סג ע"ב)

לפי פירוש זה כהני העבודה זרה היו מרעיבים עגלים אמיתיים ומעמידים לידם תמונות של אנשים עשירים, וכאשר היה אחד מאותם עשירים בא להשתחוות לאלילים היו משחררים את העגלים הללו. העגלים הרעבים היו רצים אל האדם העשיר שדמותו היתה מוכרת להם (מהצפייה בתמונתו) כדי לבקש ממנו אוכל והיו תוחבים את פיהם לחיקו ("נושקים אותו"), ואז הכהנים היו אומרים לאותו אדם שזהו סימן שהאליל חפץ בו שיקריב את עצמו ("זביחת אדם"), והם היו לוקחים את כספו של האיש לעצמם. כלומר לפי פרוש זה פרוש הביטוי "זובחי אדם עגלים ישקון" הוא שכהני העבודה זרה היו זובחים את האדם שאותו העגלים (החיים והרעבים) היו נושקים.

כפי שציינתי קודם פרוש זה רחוק למדי מהפשט וספק אם יש לו יסוד היסטורי, אבל בכל אופן גם לפיו עולה בברור שאותם זובחי אדם לא היו חסידי זכויות בעלי חיים אלא להפך - היו מתעללים בחיות.

ו. במרוצת הדורות נאמרו פירושים נוספים על הפסוק. כדי לא להלאות את הקוראים שאינם מתעניינים במיוחד בפרוש המקרא ריכזתי לא פחות משמונה(!) פירושים נוספים שונים, מתקופות שונות, בדף נפרד כאן. מי שהנושא מעניין אותו מוזמן להכנס לשם ולהמשיך לקרוא. כאן אסכם רק שבכל אותם הפירושים אין אפילו אחד שטוען שזובחי האדם המוזכרים בפסוק היו חובבי חיות או צמחונים.

ז. נסיים בשני ציטוטים שמשתמשים בפסוק הזה כמליצה דווקא בהקשר של הדגשת חשיבות איסור צער בעלי חיים. ראשית, הרמב"ן מזכיר את הביטוי "זובחי אדם" הנזכר בפסוק שלנו, דווקא כדי לתאר של שוחטי בעלי חיים:

• "טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד" (פרוש הרמב"ן על דברים פרק כב פסוק ו)

ורבי שמחה הכהן מדווינסק משתמש בפסוק שלנו כשהוא מנגיד את האכזריות של עובדי עבודה זרה הקדומים (נושקי עגלי הזהב למיניהם) לרחמנות של התורה על בעלי חיים:

• "ידוע שעניני עבודה זרה היה לההנות להצורות המשפיעים (לפי דמיונם) במסירות נפשם ובשרפת בניהם ובנותיהם, ובהתגודדות, ובשריטה, הכלל להרבות אכזריות ונקימה בנפש האדם, וכמו שאמר הנביא (הושע יג, ב) זובחי אדם עגלים ישקון, עד שהאיר הקב"ה באור תורתו, [...] הוא נתן ביסודי תורתו חמלה וחנינה על נפש האדם בלי הפוגה ובמחלוקות שונות, [...] הבהמה שלא לצערה, ואם נאכל בשרה לא נאכל בלי חמלה, רק באופנים שונים, אשר ממעטים צערה [...], ולא נדוש בחסימה, ושביתה לעבד ובהמה [...], ושלא להקריב בעודו יונק בתוך ז' תחת אמו, כי הוא חמל גם על נפש הבהמי [...], ושלא לשחוט אותו ובנו ביום אחד" (משך חכמה על ויקרא פרק כב פסוק כו) 

כיצד אם כן נולד בסוף המאה ה19 הפרוש הקרניסטי והאנטי-טבעוני המוטעה שהבאתי בדוגמאות שבראש העמוד? על כך אספר בפוסט שבלינק כאן.

עגל זהב, באדיבות free bible images