יחסו של היטלר לכלבים? לא משהו

היטלר גידל מספר כלבים החל מתקופת שרותו במלחמת העולם הראשונה. והוא עצמו, וכן עדים רבים, תארו את יחסו אליהם כקרוב מאד. אבל צריך להבין ש"יחס קרוב מאד" אצל היטלר אינו מעיד בהכרח על רחמים וחמלה. אביא כאן שלושה מקרים שסופרו על ידי שלושה אנשים שונים שמעידים על כך שאפילו לכלביו האהובים היחס שלו היה, לפעמים, רחוק מאד מרחמים וחמלה.

היטלר מחזיק קצר את אחד מכלביו. באדיבות German Federal Archive

המקרה הראשון סופר על ידי מריה (מימי) רייטר בחורה שיצאה זמן מה עם היטלר בשנות ה20. היא סיפרה (בראיון לעתון הגרמני Stern ביוני 1959) שבמהלך באחד מהדייטים שלה עם היטלר שנעשה בחברת הכלב שלו והכלב שלה, היטלר היכה את כלבו בצורה ברוטלית, בעזרת שוט קצר שנשא, על מנת "לחנכו". הנה ציטוט מתרגום אנגלי של הדברים:

We went out into the night.... Hitler was about to put his arm around my shoulders and pull me toward him when the two dogs suddenly attacked each other.... Hitler suddenly intervened, like a maniac he hit his dog with his riding whip... and shook him violently by the collar. He was very excited.... I did not expect that he could hit his dog so brutally and ruthlessly, the dog which he had said he could not live without. Yet he beat up his most loyal companion.

כאשר מריה שאלה אותו איך הוא יכול להיות כה ברוטלי ולהכות את כלבו בצורה כזו, הוא ענה: זה היה נחוץ. 

מקרה זה מתואר גם ברבות מהביוגרפיות של היטלר (למשל כאן וכאן).

מקרה שני שמעיד על יחסו הבעייתי של היטלר לכלבים שלו, סופר על ידי רופא מנתח בשם פרדיננד סאוארברוך, שהזדמן פעם למפקדתו של היטלר לצורך התייעצות בשנת 1942, בספר זכרונותיו שפורסם ב1951. 

סאוארברוך מספר כיצד הובל ללשכתו של היטלר, שם מצא חדר אלגנטי אך ריק מאדם. בעודו מסתכל סביב התפרצה לחדר כלבה ענקית (כנראה מדובר בכלבה הידועה בשם בלונדי), שהחלה לנבוח בזעם, חשפה את שיניה וקפצה על סאוארברוך.

הרופא, שעבד עם כלבים שנים ארוכות וידע איך להרגיע אותם החל לדבר בעדינות עם הכלבה וללטפה. אז נכנס היטלר זועם לחדר, לאחר ישיבה מתסכלת עם קציני הצבא ונתקף קנאה נוראית למראה עיניו: "מה עשית עם הכלבה שלי? גזלת ממני את היצור היחיד שבאמת נאמן לי, לקחת את החברה שלי...", צרח לעבר סאוארברוך המבועת. היטלר הודיע כי בכוונתו להרוג את הכלבה בירייה ולאסור את הרופא. רק לאחר מילות חנופה מצד הרופא שדיבר על ליבו, היטלר חזר בו, ולא פגע בסאוארברוך או בכלבה. (מבוסס על תאור במאמר בYNET)

אגב, גם אלברט שפר מספר שהוא נזהר שלא לקשור קשר ידידותי עם כלבו של היטלר כדי שלא לעורר את כעסו של היטלר על חוסר הנאמנות של הכלב (עמ' 132 בINSIDE THE THIRD REICH):

I avoided, as did any reasonably prudent visitor to Hitler, arousing any feelings of friendship in the dog. That was often not so easy, especially when at meals the dog laid his head on my knee and in this position attentively studied the pieces of meat, which he evidently preferred to his master's vegetarian dishes. When Hitler noticed such disloyalty, he irritably called the dog back.

גם מזכירתו של היטלר כריסטה שרודר מספרת דברים דומים בספרה He Was My Chief. הציטוט הבא לקוח מכתבה עתונאית המסכמת את הספר:

One sure way to irritate the Führer was to make an excessive fuss of his pet dogs. He was noticeably selfish in his desire for their unflinching affection and if they responded to stroking from anyone else, Hitler became visibly irritated. 

וגם מזכיר העתונות של היטלר אוטו דיטריך מספר בספרו The Hitler I Knew (עמ' 211) על מקרה שבו "הדם עלה לראשו של היטלר" בעקבות גילוי של חוסר צייתנות מצד כלבתו בלונדי:

המקרה השלישי, הוא הריגתה של בלונדי, כלבתו האחרונה. לפני שהתאבד בעצמו ביקש היטלר לבדוק את אמינותן של גלולות הציאניד שקיבל, והוא בחר לעשות זאת באמצעות ניסויין על כלבתו בלונדי. וכך מתאר ברנד פרייטג פון לורינגהובן, ששימש כשליש בוורמאכט ושהה בבונקר עם היטלר עד יום לפני התאבדותו, את מה שארע ואת תגובתו של היטלר, בראיון שצולם בשנת 1948 ושפורסם רק לאחרונה:

He watched as cyanide was slipped into its mouth and its jaw was pushed down to break the glass. Hitler was emotionless. He only wanted to know if it worked and it did.

אמנם עדי ראיה מתארים שהיטלר לא רצה שכלבתו תיפול בידי הרוסים מחשש שיתעללו בה. אבל לו זה היה המניע העיקרי שלו בהריגתה של בלונדי היו בפניו דרכים אחרות למנוע זאת, למשל לשלוח את הכלבה למנזר או למשפחה חובבת חיות שאינה קשורה אליו.

הערה לסיום: ישנה טענה שמופיעה במאמר UNDERSTANDING NAZI ANIMAL PROTECTION AND THE HOLOCAUST שפורסם בכתב העת Anthrozoos ב1992, ולפיה היטלר גם ירה פעם למוות בכלב ללא כל סיבה.

Bromberg and Small (1983), for instance, contend that Hitler's compassion for animals was no more sincere than his interest in children; both were mere propaganda ploys, and he supposedly once shot and killed a dog without reason. 

אבל מאחר שלא הצלחתי להתחקות אחר המקור הראשוני לטענה זו היא מוטלת בספק בעיני, ולכן לא כללתי אותה בגוף המאמר. אשמח עם זאת לדעת אם למי מהקוראים יש מידע נוסף שעשוי לאשר או להכחיש טענה זו.

בפוסט הבא אעסוק במדיניות הנאצית הרשמית כלפי כלבים (ושאר חיות בית) של יהודים.