חיבת ציד בקרב גנרלים בSS ומושלים נאצים (גאולייטרים) שהוצאו להורג בשל פשעי מלחמה

בפוסטים הקודמים הראיתי שרבים מחברי הקבינט של היטלר היו חובבי ציד, ובכללם כל נושאי התפקידים הבכירים. בפוסט זה ובבא אחריו נרד דרגה אחת בהיררכיה המפלצתית הנאצית ונעסוק בבבכירי הקצונה והמושלים האזוריים הנאציים (גאולייטרים).

יש עדויות רבות על כך שרבים מאד מהמושלים והקצינים הבכירים הנאצים היו חובבי ציד. כך למשל מסופר שבפגישה שערך מרטין בורמן, מזכירו של היטלר, עם המושלים הנאציים בראשית 1942, הגאולייטרים השתוקקו כל כך לספר את סיפורי הציד שלהם עד שבורמן לא היה מסוגל לנהל דיון בנושאים הרציניים שעמדו על הפרק. (The Green and the Brown: A History of Conservation in Nazi Germany מאת Frank Uekoetter, עמ' 106).

אם נתבונן באופן פרטני בגנרלים בSS ומושלים נאציים שהואשמו בפשעי מלחמה והוצאו להורג בשל כך, נגלה שהיו כ20 כאלו. כמובן שאין לי את הזמן והאמצעים לחקור באופן יסודי לגבי כל אחד ואחד מהם האם הוא אישית היה חובב ציד. אבל אגב התחקיר שעשיתי על חיבת הציד בקרב בכירי הקבינט של היטלר גיליתי באקראי גם מידע שמאשר באופן פרטני את חיבת הציד של כמה מאותם פושעי מלחמה מהדרג השני שהוצאו להורג. 

1. ריינהרד היידריך מפקד הגסטפו וקצין SS בדרגת אובר-גרופנפיהרר (=גנרל). ידוע לשמצה כאחד האחראים העיקריים לשואת יהודי אירופה. כונה "הקצב מפראג" ו"התליין של היטלר". היה בין מארגני פוגרום ליל הבדולח, שימש כיושב הראש בועידת ואנזה שבה הוחלט על הפתרון הסופי והיה מפקדו הישיר של אייכמן. חוסל ע"י המחתרת הצ'כית ב1942.
בקישור כאן ניתן לראות את היידריך בעת מסע ציד בשנת 1935 (כשלצידו הימלר וקורט דליגה שעליו נספר בהמשך). בשנות המלחמה הקים לעצמו בקתת ציד בשם Stolpshof שבה בילה זמן לא מבוטל. רב המרגלים הגרמני ולטר שלנברג מעיד בספר הזכרונות שלו שנפגש איתו פעמים רבות במהלך המלחמה בקתת הציד שלו. גם אשתו של היידריך, לינה, היתה חובבת ציד כפי שהיא מעידה בכתבה שפורסמה בעתון הגרמני דר-שפיגל ב1950 (התרגום לאנגלית הוא שלי בסיוע גוגל):

At Nauen he [Heydrich] rented the hunting lodge "Stolpshof". He is a huntsman, who can shoot a deer without his breathing getting even harder. Lina: "I too was crazy about hunting."

מאפרה עם שן חזיר בר שניצוד ב1938 ונמצאה בבקתת הציד של היידריך. באדיבות Alexander Historical Auctions

פליקס קרסטן, הפיזיותרפיסט האישי של הימלר, שהיה בעצמו צייד נלהב, אמר על היידריך שהוא היה חייב להרוג את החיה בעת הציד, ואם מסיבה כלשהי לא הצליח הוא היה כועס על האחראי על הציד (gamekeeper) כאילו היתה זו אשמתו. הנה המקור מספר זכרונותיו של פליקס קרסטן:

מתוך The Kersten Memoirs עמ' 92

2. קורט דליגה - קצין SS בכיר בדרגת אוֹבּרסט-גרוּפנפיהרר (=גנרל). בין האחראים המרכזיים לביצוע השואה, כאשר יחידות משטרת הסדר בפיקודו (SD) שימשו בתפקידים חשובים בהשמדת היהודים, ובמיוחד בשואת יהדות ברית המועצות. לאחר המלחמה נשפט כפושע מלחמה והוצא להורג ב1946.
על היותו חובב ציד מעידה למשל התמונה שהוזכרה למעלה שבה הוא נראה בעת מסע ציד יחד עם היידריך והימלר.

3. אוסוולד פוהל - קצין SS בכיר בדרגת אובר-גרופנפיהרר (=גנרל). מיולי 1943 נשא בתואר ראש מינהלת הפיקוד העליון של האס אס. לאחר המלחמה הורשע כפושע מלחמה והוצא להורג ב-1951.
על חיבתו לציד מעידה למשל הפיסקה הבאה מהספר KL: A History of the Nazi Concentration Camps מאת Nikolaus Wachsmann עמ' 390:

4. הנס פרנק - פוליטיקאי גרמני נאצי, משפטן בהכשרתו, המושל הכללי של הגנרלגוברנמן (=שטחי פולין המזרחית הכבושה) ופושע מלחמה, מראשי האחראים מבצעי השמדת היהודים בשואה. הוצא להורג לאחר המלחמה.
בקטע הבא מתוארת השתתפותו בציד יחד עם מוסוליני בגרמניה ב1936.

מתוך הספר Hans Frank, Lebensraum and the Holocaust  עמ'41

ובקטע הבא מסופר שפרנק נהג לצוד פסיונים בפולין החל מ1940.

מתוך ENCYCLOPEDIA OF CAMPS AND GHETTOS כרך 2 חלק א עמ' 739

5. ארתור קארל גרייזר - פוליטיקאי נאצי, וחבר באס אס בדרגת אובר-גרופנפיהרר (=גנרל). ראש המנהל הגרמני בשטחי פולין המערבית הכבושה שסופחו לגרמניה – ה"ורתלנד". הוא היה מראשי האחראים לשואה בפולין, והואשם גם בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות. בשל אלה הוצא להורג לאחר מלחמת העולם השנייה.
גרייזר היה צייד נלהב. שון לסטר, דיפלומט אירי שהיה נציג חבר הלאומים בדנציג בשנות השלושים ונהג לצאת עם גרייזר ואשתו לציד, סיפר עליו את הדברים הבאים:

מתוך Model Nazi: Arthur Greiser and the Occupation of Western Poland מאת קתרין אפשטיין, עמ' 82

בתאור "מלבב" זה נסיים את הדיון בפושעי מלחמה נאצים בכירים שהוצאו להורג והיו חובבי ציד. בפוסט הבא אעסוק בפושעי מלחמה נאצים בכירים חובבי ציד שהצליחו לחמוק מהוצאה להורג ע"י התאבדות או כאלו שנדונו רק לעונשי מאסר.

האם היטלר נמנע לחלוטין מצריכת בשר בשלושת שנותיו האחרונות? ייתכן, אך לא ודאי.

בפוסט הקודם ראינו שבמשך מרבית השנים שבהן היטלר נחשב ותואר כצמחוני הוא למעשה היה חצימחוני שאכל בשר מדי פעם, גם אם לעתים רחוקות. עם זאת ביחס לשנות המלחמה האחרונות (1942-1945), נראה שיש יותר עדויות לכך שהיטלר היה אז צמחוני גמור. אבל כפי שנראה כאן, גם ביחס לכך יש ספק מסויים.

נקניקיות בוואריות שהיו אהובות מאד על היטלר בצעירותו. האם המשיך לאכול מהן מדי פעם גם בשנותיו האחרונות? באדיבות takeaway ויקימדיה

מצד אחד, ישנן עדויותיהן של מזכירתו של היטלר ואחת מטועמות המזון שלו באותה העת שלפיהן החל משנת 1942 היטלר לא אכל כלל בשר, וגם שומר ראשו שהזכרנו קודם אומר שהפעם היחידה שראה אותו אוכל בשר היתה באפריל 1941.

מאידך, ישנן מספר עדויות שאולי עשויות להתפרש כמעידות על כך שגם בשנותיו האחרונות היטלר לא היה צמחוני אדוק לגמרי.

1. הפסיכיאטר פריץ (פרדריק) רדליך שכתב ספר המנתח את הפסיכולוגיה של היטלר מספר בספרו, שבשנים המאוחרות של המלחמה, רופאו האישי של היטלר ד"ר תאודור מורל הכתיב לו דיאטה, שבמסגרתה הותר לו לאכול כמויות קטנות של בשר חזיר ושומן חזיר.

צילום מעמ' 249 בספרו של רדליך

אמנם יש לסייג את הדברים. ראשית, לא עלה בידי לברר מהו המקור שעליו מסתמך רדליך בתאור זה. ושנית לא ברור אם היטלר אמנם אכל חזיר בעקבות דברי ד"ר מורל. אבל בכל אופן, אם המקור של רדליך אמין, יש בכך להטיל ספק לגבי הטענה שהיטלר היה צמחוני גמור אפילו בשנים האחרונות של חייו. שהרי לו היה צמחוני גמור, מדוע היה צריך הרופא שלו לומר לו שמותר לו לאכול כמויות קטנות של חזיר?

2. עדות אפשרית נוספת לכך שהיטלר אכל לעתים בשר גם בשנות המלחמה האחרונות מופיעה בדברי משרתיו ועוזריו האישיים היינץ לינגה ו/או אוטו גונשה, אם כי גם היא לא חד משמעית. בספר The Hitler Book המבוסס על תיק סודי שהוכן בעבור סטאלין על שנותיו האחרונות של היטלר על סמך חקירתם של שני אנשים אלו שהיו קרובים מאד להיטלר בשל תפקידם, מתואר כיצד בין פברואר ליוני 1944 אווה בראון פילגשו של היטלר היתה מזמינה ארוחת לילה מאוחרת, ככל הנראה עבורה ועבור היטלר, שכללה בין השאר מרק צב ונקניקיות.

ידוע שמרק צב היה מאכל אהוב על אווה בראון. אבל האם ייתכן שהנקניקיות נועדו גם עבור היטלר? איננו יודעים בבירור. אבל כן ידוע לנו בודאות שהיטלר אהב נקניקיות בוואריות בצעירותו, ואף הוסיף לשבח אותן לעתים קרובות גם אחרי 1933, כפי שמעיד אלברט שפר בספרו Inside the Third Reich עמ' 98:

he would go on and on in praise of Munich and— with surprising frequency— in praise of the good sausages to be had in its butcher shops. 

3. בנוסף לכך, מסתבר שבשלושת השנים האחרונות לחייו היטלר קיבל מרופאו ד"ר מורל זריקות הורמונים שהופקו מאשכי פרים. על כך מעידה למשל מזכירתו כריסטה שרודר בספרה He Was My Chief. להלן ציטוט מהספר המובא בכתבה עתונאית בניו יורק פוסט: 

In the autumn of 1944 when Dara and I took tea alone with Hitler, we found him in a strikingly relaxed mood. During a murmured conversation he suddenly threw open his arms and spoke ecstatically of “how lovely it is when two people are in love.”

Dara and I were astonished.Afterwards we sought out Dr. Morell in his hut and asked why the boss was behaving so strangely. Morell looked at us over his glasses and gave us a sly smile: “So you’ve noticed? Yes, I am giving him hormone injections from bulls’ testicles, that should pep him up!”

התרופות שנתן ד"ר מורל להיטלר מתועדות ביומניו של מורל שנמצאו אחרי המלחמה, ובין השאר מופיעה שם ה"תרופה" Orchikrin שהומצאה ע"י מורל עצמו כאפרודיזיאק והיא הופקה מאשכים ומבלוטות יותרת המוח של פרים, וכנראה עליה מדובר כאן (ראו בעמוד האחרון של המאמר Adolf Hitler's medical care שפורסם בכתב העת המדעי Journal of the Royal College of Physicians of Edinburgh). 
שני חוקרים גרמנים (היסטוריון ורופא) משערים בספרם Was Hitler Ill? A Final Diagnosis שמטרת הזריקות היתה לספק להיטלר את ה"אנרגיה" הדרושה בכדי לספק את אווה בראון. חיזוק להשערה זו ניתן ע"י העדות המובאת בספר The Hitler Book (עמ' 20) ולפיה היטלר העניק לד"ר מורל עיטור כבוד על "תרומתו המיוחדת למחקר בהורמוני מין".

אמנם צריך לומר שאיננו יודעים בודאות האם היטלר ידע כיצד מהיכן מגיעות זריקות ההורמונים שהוא מקבל. אבל העובדה שד"ר מורל דיבר על כך בחופשיות עם המזכירה של היטלר מעידה שזה לא נחשב על ידו כסוד, ויתר על כן אם הזריקות אכן נועדו לשמש כמעין "ויאגרה" על פי בקשתו היטלר, אז סביר להניח שהוא ידע מה מקורן. ואם כך אכן היה, הרי מי שמכניס לגוף שלו חומרים המופקים מחיות שהומתו בכוונה, גם אם הוא עושה זאת באמצעות זריקות ולא דרך הפה, לא בדיוק יכול להחשב כצמחוני אדוק. 

בפוסט הבא אעסוק בשאלה מדוע היה היטלר צמחוני או חצימחוני. האם זה היה מטעמי מוסר או מטעמי בריאות? או אולי מטעמים אחרים?

חיבת ציד בקרב הסגל הנאצי של אושוויץ

בפוסטים הקודמים הראיתי שבכירים רבים בהיררכיה הנאצית, החל מחברי הקבינט של היטלר ועד בכירי SS, גסטפו ומושלים נאציים שהואשמו בפשעי מלחמה, היו חובבי ציד. בפוסט הזה ארד דרגה נוספת בהיררכיה הנאצית, ואעסוק בחיבת הציד בקרב האנשים שעסקו בפעולות ההשמדה בשטח במקום שהפך לסמל של השואה - מחנה אושוויץ.

בסמוך לאושוויץ היה מעין אתר נופש בשם סולהוט ששימש את הסגל הנאצי של אושוויץ לצורך פעילויות נופש כגון טיולים בחיק הטבע, השתזפות בשמש בקיץ, מסיבות וכן ציד. אחד מאנשי הSS במחנה בשם קארל הוקר תיאר את הפעילויות הללו באלבום שנחשף בשנים האחרונות, וזכה לכינוי "אלבום הוקר". בין השאר מופיעה שם סדרה של צילומים שעוסקת שבהם ניתן לראות כמה עשרות מאנשי סגל המחנה משתתפים במסע ציד ובחגיגה שנערכה אחריו בבקתת ציד בסולהוט. בתמונות אלו ניתן לזהות כמה מהדמויות הידועות לשמצה בין אנשי הSS במחנה, וכאן נתאר כמה מהם.

1. רודולף הס - המפקד הראשי הידוע ביותר של אושוויץ. הוצא להורג לאחר המלחמה. 
אינו מופיע במסע הציד המסויים שמתועד באלבום הוקר. אבל באקראי גיליתי שגם הוא היה חובב ציד. אריך גרונקה היה אסיר גרמני פלילי שנשלח לעבודה באושוויץ ששוחרר על ידי הס שמינה אותו לאחראי על מפעל עיבוד העורות במחנה. גרונקה סיפק למשפחת הס מוצרי עור שונים ודברים אחרים, והפך לידידו של הס. בעדות שמסר בבית משפט בפרנקפורט ב1963 הוא סיפר שהוא והס יצאו לצוד ביחד. (People In Auschwitz מאת Herman Langbein  עמ' 311)

2. ריכרד בר - אחד משלושת מפקדי אושוויץ הראשיים (לצד רודולף הס וארתור ליבהנשל). היה חובב ציד נלהב. כך למשל מספר עליו רודולף הס בזכרונותיו:

מתוך הספר Death Dealer: The Memoirs of the SS Kommandant at Auschwitz עמ' 234

וכאן ניתן לראות תמונה שלו מתוך אלבומו של הוקר כשהוא מבלה בביקתת ציד. הכיתוב שנתן הוקר לתמונה הוא "חבורת ציד".

3. קארל מקל - קצין SS באוושויץ בדרגה מקבילה לסגן אלוף. הוצא להורג לאחר המלחמה בעוון פשעי מלחמה.

בתמונה הבאה ניתן לראות את קראל מקל (שלישי משמאל) ואת קרל הוקר (בקצה השמאלי) משתתפים בציד ביום שלג. על הקרקע ניתן לראות את גופות החיות שניצודו, ככל הנראה ארנבים.

התמונה באדיבות מוזיאון השואה בוושינגטון

4. אדוארד וירטס - הרופא הראשי של הSS באוושויץ. המפקד הישיר של מנגלה. וירטס היה אחראי לניסויים רפואיים שרירותיים, פסבדו-מדעיים ואכזריים, שהובילו למותם של אסירים רבים, לרבות ניסויים הקשורים בגינקולוגיה ובמחלת הטיפוס. הוא חקר בעיקר גידולים בצוואר הרחם ותהליכי עיקור נשים באמצעות הסרת שחלות וקרינה. הניסויים בוצעו בנשים יהודיות בבלוק 10, וכללו בין השאר הליכי כריתה של צוואר הרחם. באביב 1943 האחריות לניהול הסלקציות במחנה עברה מהמפקדה לצוות הרפואי בראשותו של וירטס, שביצע סלקציות בעצמו. התאבד ב1945 לאחר המלחמה ביודעו שהוא עתיד להיות מואשם בפשעי מלחמה.
בתמונה הבאה ניתן לראות אותו (שני מימין) משתתף באותו מסע ציד המצולם למעלה. ובתמונה שאחריה בחגיגה שנערכה אחרי מסע הציד (שני מימין). כמו כן מצוי בידינו מכתב שכתב לאשתו שבו הוא מתאר כפי הנראה את אותו מסע ציד. הוא מספר לה שהרג 6 ארנבים, ושהוא שולח לה אחד מהם.  (The Nazi Doctors: Medical Killing and the Psychology of Genocide מאת רוברט ג'יי ליפטון עמ' 403).

התמונה באדיבות מוזיאון השואה בוושינגטון

התמונה באדיבות מוזיאון השואה בוושינגטון

5. היינריך יוסטן, אחראי על שומרי המחנה, נידון למוות בתליה אחרי המלחמה. מופיע בצילומים הבאים של מסע הציד כאן וכאן.

6. הורסט שומאן - רופא באושוויץ. עמיתו של מנגלה. השתתף בניסויי העיקור והסירוס במחנה ההשמדה אושוויץ, וערך ניסויים בעיקור המוני של יהודים באמצעות קרני רנטגן.
הורסט שומאן אינו מופיע באלבום הוקר. אבל באקראי גיליתי שגם הוא היה חובב ציד בשל הסיפור הבא. לאחר המלחמה משטרת גרמניה הגדירה אותו כפושע מבוקש, אבל לא טרחה במיוחד לחפש אותו, כך שהוא חי במשך מספר שנים חיים שגרתיים כאזרח מן השורה. אבל חיבתו לציד עלתה לו במחיר כבד, מאחר שב1951 הגיש בקשה לרשויות לקבלת רשיון לרובה ציד, ואז המשטרה עלתה על עקבותיו והוא נאלץ להמלט מגרמניה ולחיות בגלות במשך שנים רבות (The Nazi Doctors: Medical Killing And The Psychology Of Genocide עמ' 283).

7. קארל קלאוברג - רופא באושוויץ. עמיתו של מנגלה. קלאוברג תר אחר שיטה קלה וזולה לעיקור נשים. הוא הזריק חומצה נוזלית לתוך רחמן – בלי סם מאלחש. רוב קורבנות המחקר שלו היו נשים יהודיות או צועניות, והן סבלו מנזק בלתי הפיך ומזיהומים קשים עקב הניסויים האכזריים. שחלות פגומות הוסרו ממקומן ואז נשלחו לברלין לצורך מחקר נוסף. לפעמים הוקרנו הקורבנות בהקרנות רנטגן רבות. חלק מהקורבנות מתו כתוצאה מהניסויים והשאר נרצחו כדי שניתן יהיה לבצע בגופן נתיחה שלאחר המוות.
גם קארל קלאוברג אינו מופיע במסע הציד המסויים שמתועד באלבום הוקר. אבל באקראי גיליתי שגם הוא היה כנראה חובב ציד. המשורר הפולני תדיאוש בורובוסקי שהיה כלוא באושוויץ והוצב לעבודה ב"בית החולים" שבו נעשו ניסויים רפואיים בבני אדם,  תחת פיקוחו של קלאוברג, תיאר אותו כך בספרו  This Way for the Gas, Ladies and Gentlemen (עמ' 108, וראה גם But Enough About You עמ' 134):

8. ויקטור קפסיוס - הרוקח של אושוויץ. היה אחראי בין היתר לאספקת הגז ציקלון B לתאי הגזים. נידון למאסר לאחר המלחמה.  בביוגרפיה שלו מתוארים מסעות ציד רבים שערך בזמן שהותו באושוויץ. 

מתוך The Pharmacist of Auschwitz: The Untold Story by Patricia Ponser 

המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בעניין טעמי הקרבנות, בתוספת נקודת מבט טבעונית

בשנים האחרונות יש קבוצות בציבור הדתי שמבקשות לחדש את עבודת הקרבנות, או לפחות את קרבן פסח. בעקבות כך החלטתי להזכיר את דברי הרמב"ם ביחס לטעם הקרבנות במורה נבוכים ואת מחלוקת הרמב"ן עליו, ולקשר דברים אלו לכמה פרושים ורעיונות מנקודת מבט טבעונית שפרסמתי בעבר על פרשת קין והבל.

תרגול הקרבת קרבן פסח. שנת תשע"ב. באדיבות מפוכח

ליל סדר טבעוני

טבעונים רבים שרוצים לחגוג את ליל הסדר באופן מסורתי תוהים מה יעשו לגבי הסימנים של זרוע וביצה.

כרובית מבושלת מעוצבת בצורת כבשה (זכר לקרבן פסח). הוראות הכנה בסרטון.

האם בכירי הנאצים היו צמחונים או חובבי חיות? חלק ג' - בכירי הקבינט של היטלר

רוגל אלפר במאמרו האנטי טבעוני שהזכרתי בפוסטים קודמים אומר בין השאר "הוא [היטלר] ובכירים נאצים רבים היו צמחונים". במקרה של היטלר אטפל כאמור בנפרד. אבל בפוסט זה אמשיך לעסוק בבכירים נאציים אחרים.
בפוסטים אחרים כבר הראיתי שגרינג והימלר היו רחוקים מלהיות צמחונים. בפוסט זה אתייחס לעוד כמה מבכירי הנאצים, ואראה שכל נושאי התפקידים הבכירים בקבינט של היטלר בשנים האחרונות של המלחמה, לא רק שלא היו צמחונים, אלא עסקו בציד, כמו גרינג והימלר, וחלקם אף היו חובבי ציד נלהבים.

ריבנטרופ, קייטל, גרינג והס בחברת היטלר. באדיבות ויקימדיה

פילדמרשל וילהלם קייטל, המפקד העליון של הוורמאכט ומי שכיהן כשר המלחמה בפועל בקבינט של היטלר (והוצא להורג ב1946 בשל פשעי מלחמה), היה חובב ציד מגיל צעיר (ראה The Memoirs of Field-Marshal Wilhelm Keitel עמ' 13) ולא חדל מתחביבו גם בעיצומה של מלחמת העולם השניה. כך למשל הוא מתאר במכתב לאשתו מסע ציד איילים שערך ב22 בספטמבר 1943 (לכבוד יום הולדתו שחל באותו היום):

מתוך הספר The Memoirs of Field-Marshal Wilhelm Keitel עמ' 189

שר החוץ של היטלר ריבנטרופ (שגם כן הוצא להורג ב1946 בשל פשעי מלחמה) היה גם הוא צייד נלהב. כאן למשל ניתן לראות תמונה שלו בעת מסע צייד באנגליה ב1936. בספר זכרונותיו של הפיזיותרפיסט של הימלר, אדם בשם פליקס קרסטן, מוקדש פרק שלם למסע ציד שנערך באוקטובר 1941 בהשתתפות הימלר, שר החוץ הגרמני ריבנטרופ, ושר החוץ האיטלקי צ'יאנו. שם מתואר כיצד כבר ביום הראשון של מסע הציד ריבנטרופ צד 410(!) פסיונים.

צילום מעמ' 112 בספרו של קרסטן

גם שר האוצר של היטלר שוורין פון קרוסיגק עסק בציד, והשתתף באותו מסע ציד שמתאר קרסטן.

צילום מעמ' 112 בספרו של קרסטן

לסיכום, בפוסט הזה ובפוסטים הקודמים על גרינג והימלר ראינו, שבניגוד למשתמע מדברי רוגל אלפר, כל נושאי המשרות הבכירות בקבינט של היטלר (סגנו גרינג, שר המלחמה קייטל, שר החוץ ריבנטרופ, שר הפנים הימלר ושר האוצר קרוסיגק) עסקו בציד בעיצומה של מלחמת העולם השניה, והיו רחוקים אם כן מלהיות צמחונים. בפוסט הבא נרד לדרגה הבאה בהיררכיה המפלצתית הנאצית - הקצונה הבכירה של הSS, ונבחן אם שם נמצא אוהבי חיות או צמחונים רבים כפי שטוען רוגל אלפר (רמז: לא ממש).

הכלב היהודי: יחסם של הנאצים לכלבים ולחיות מחמד "יהודיות" אחרות

בפוסטים קודמים הרחבתי בנושא יחסם של בכירי הנאצים לחיות ציד, ויחסו האישי של היטלר לכלבים. בפוסט זה אעסוק במדיניות הנאצית הרשמית כלפי כלבים (ושאר חיות בית) של יהודים, ואראה שלמרות שהכלבים היו אולי החיות החביבות ביותר על הנאצים, גם כלפיהם הם גילו לעתים אכזריות רבה. 

הספר המומלץ "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ כתוב בגוף ראשון כביכול מפיו של כלב שהיה בבעלות משפחה יהודית בגרמניה בזמן עליית הנאצים לשלטון, ומתאר את השואה מנקודת מבטו של כלב. לא אפרט מה בדיוק עולה בגורלם של הכלב והמשפחה היהודית (כדי לדעת זאת קראו את הספר) אבל ארמוז רק שגורלו של הכלב הדימיוני הזה היה למעשה טוב מגורלם של מרבית "הכלבים היהודים" בשואה, כפי שנראה מייד.

ניתן לרכוש את הספר ישירות מהוצאת ידיעות ספרים כאן 

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, כבר בעת הפוגרומים שנערכו בליל הבדולח ב1938, ההמון הנאצי המוסת התעלל לא רק ביהודים אלא גם בחיות המחמד שלהם. כך אנו מוצאים תאורים כיצד הושלכו אל מותם מקומות גבוהות גם יהודים וגם הכלבים שלהם. ראו למשל התאור הבא מפיו של הקונסול האמריקאי בלייפציג באותה העת (לקוח מספרו של רוני לנדאו The Nazi Holocaust).

באופן רשמי יותר, ב15 מאי 1942, כחצי שנה לפני שהתקבלה ההחלטה הרשמית על השמדת כל יהודי אירופה (הפתרון הסופי), הוציאו הנאצים צו שהורה לכל היהודים (כולל בני זוגם הלא-יהודים) שחיו באותה העת בגרמניה המורחבת למסור לשלטונות את כל חיות המחמד שלהם (כלבים, חתולים וציפורים) בנקודות איסוף מיוחדות שבהן ימיתו אותם. לחלופין, הצו איפשר ליהודים להמית את בעלי החיים בעצמם בפקוח וטרינרי, ולמסור לשלטונות את אישור הוטרינר על כך שהמיתו את כל חיות המחמד שלהם. חשוב להדגיש שהצו אסר על היהודים להציל את חיי חיות המחמד שלהם על ידי מסירתם לחברים או שכנים לא יהודים. 

בספר Resistance of the Heart (עמ' 175) מצוטטת הילדגרד הנשל, אשתו של מוריץ הנשל שהיה ראש הקהילה היהודית האחרון בברלין, המתארת כיצד בני הזוג הארים של יהודים מתבוללים עמדו בתור כדי להתחנן על חיי חיות המחמד שלהם, אבל ברוב המכריע של המקרים ללא הועיל. 

וכך למשל מעיד על הארוע ויקטור קלמפרר, יהודי שחי בגרמניה, ביומנו משנת 1942:

וניצולת השואה הלן לואיס, שחיה באותה עת בצ'כוסלובקיה, מתארת את הארוע כך:

I can still see the old people, the old women, with their little pets-hamsters, canaries, even goldfish-in the trams, holding on to these little creatures, taking them to the collection points with tears streaming down their faces, and trying to say goodbye to their little friends. (Anton Gill. The Journey Back from Hell, An Oral History: Conversations with Concentration Camp.Survivors. New York: William Morrow, 1988: p. 408)

גם בארצות הכבושות שלא סופחו לגרמניה, בוצעו מעת לעת פעולות השמדה של חיות בבעלות יהודית. כך למשל בגטו לודז' נדרשו כל היהודים בעלי הכלבים להביאם לבדיקת כלבת ב22 ביולי 1940, וכל הכלבים שנבדקו באותו היום הושמדו באמתלה של מניעת מגפת כלבת. מכאן ואילך נאסר על יהודי הגטו להחזיק כלבים. כך מתואר הארוע בתמציות בארכיון הגטו:

Because of a rabies epidemic all dogs in the ghetto were destroyed as of July 22. Keeping a dog is forbidden.

בגטו קובנה שבליטא השמדת הכלבים והחתולים נעשתה בצורה אכזרית במיוחד וללא כל אמתלה. הכלבים והחתולים רוכזו באחד מבתי הכנסת ושם נורו, וגופותיהם הושארו להרקב שם במשך מספר חודשים על מנת לבזות את בית הכנסת ולמנוע את השימוש בו, כפי שמתואר במובאה הבאה מיומן הגטו:

מתוך עמוד 67

וכך מתאר את הארוע עד ראיה:

מתוך עמוד 310 באותו הספר

הערה לסיום: 
קצין הSS (בדרגה המקבילה לדרגת  רב סרן) יוהנס הסברוק ששימש כמפקד מחנה ריכוז, תיאר (בראיון שנערך במרס 1975 בעבור הספר SOLDIERS OF EVIL מאת העיתונאי הישראלי תום שגב) מקרה (או מקרים) שבו במהלך הכשרתו כאיש SS אדם נדרש לירות בכלב שהיה אהוב עליו, או עדיף יותר להרוג אותו באמצעות סכין.

מתוך SOLDIERS OF EVIL עמ' 86

במאמר UNDERSTANDING NAZI ANIMAL PROTECTION AND THE HOLOCAUST שפורסם בכתב העת Anthrozoos, מופיעה טענה מרחיקת לכת עוד יותר ועל פיה חלק מאנשי הSS נדרשו במהלך אימוניהם לעבוד בצמוד עם כלבים במשך 12 שבועות, ואז קיבלו פקודה לשבור את צווארם של הכלבים במו ידיהם, וזאת בכדי להשריש בהם ציות ונאמנות מוחלטת להיטלר. 

It is alleged that after 12 weeks of working closely with a German shepherd, each SS soldier had to break his dog’s neck in front of an officer in order to earn his stripes. Doing so, it was thought, would instill teamwork, discipline, and obedience to the Führer—qualities that were deemed more important than feelings for anything, including animals.

מקור טענה זו הוא ככל הנראה חוקר החינוך הגרמני גרד ראדה, אבל לא הצלחתי להתחקות אחר המקור הראשוני לדברים. אשמח עם זאת לדעת אם למי מהקוראים יש מידע נוסף שעשוי לאשר או להכחיש טענה זו.

ועוד הערה: במאמר בקישור כאן תיארתי עוד מקרה של טבח המוני שעשו הגרמנים בסוג אחר של בעלי חיים - הפעם סוסים.