בפוסטים קודמים הרחבתי בנושא יחסם של בכירי הנאצים לחיות ציד, ויחסו האישי של היטלר לכלבים. בפוסט זה אעסוק במדיניות הנאצית הרשמית כלפי כלבים (ושאר חיות בית) של יהודים, ואראה שלמרות שהכלבים היו אולי החיות החביבות ביותר על הנאצים, גם כלפיהם הם גילו לעתים אכזריות רבה.
הספר המומלץ "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ כתוב בגוף ראשון כביכול מפיו של כלב שהיה בבעלות משפחה יהודית בגרמניה בזמן עליית הנאצים לשלטון, ומתאר את השואה מנקודת מבטו של כלב. לא אפרט מה בדיוק עולה בגורלם של הכלב והמשפחה היהודית (כדי לדעת זאת קראו את הספר) אבל ארמוז רק שגורלו של הכלב הדימיוני הזה היה למעשה טוב מגורלם של מרבית "הכלבים היהודים" בשואה, כפי שנראה מייד.
בספר Resistance of the Heart (עמ' 175) מצוטטת הילדגרד הנשל, אשתו של מוריץ הנשל שהיה ראש הקהילה היהודית האחרון בברלין, המתארת כיצד בני הזוג הארים של יהודים מתבוללים עמדו בתור כדי להתחנן על חיי חיות המחמד שלהם, אבל ברוב המכריע של המקרים ללא הועיל.
וכך למשל מעיד על הארוע ויקטור קלמפרר, יהודי שחי בגרמניה, ביומנו משנת 1942:
וניצולת השואה הלן לואיס, שחיה באותה עת בצ'כוסלובקיה, מתארת את הארוע כך:
הערה לסיום:
קצין הSS (בדרגה המקבילה לדרגת רב סרן) יוהנס הסברוק ששימש כמפקד מחנה ריכוז, תיאר (בראיון שנערך במרס 1975 בעבור הספר SOLDIERS OF EVIL מאת העיתונאי הישראלי תום שגב) מקרה (או מקרים) שבו במהלך הכשרתו כאיש SS אדם נדרש לירות בכלב שהיה אהוב עליו, או עדיף יותר להרוג אותו באמצעות סכין.
במאמר UNDERSTANDING NAZI ANIMAL PROTECTION AND THE HOLOCAUST שפורסם בכתב העת Anthrozoos, מופיעה טענה מרחיקת לכת עוד יותר ועל פיה חלק מאנשי הSS נדרשו במהלך אימוניהם לעבוד בצמוד עם כלבים במשך 12 שבועות, ואז קיבלו פקודה לשבור את צווארם של הכלבים במו ידיהם, וזאת בכדי להשריש בהם ציות ונאמנות מוחלטת להיטלר.
הספר המומלץ "הכלב היהודי" מאת אשר קרביץ כתוב בגוף ראשון כביכול מפיו של כלב שהיה בבעלות משפחה יהודית בגרמניה בזמן עליית הנאצים לשלטון, ומתאר את השואה מנקודת מבטו של כלב. לא אפרט מה בדיוק עולה בגורלם של הכלב והמשפחה היהודית (כדי לדעת זאת קראו את הספר) אבל ארמוז רק שגורלו של הכלב הדימיוני הזה היה למעשה טוב מגורלם של מרבית "הכלבים היהודים" בשואה, כפי שנראה מייד.
ניתן לרכוש את הספר ישירות מהוצאת ידיעות ספרים כאן |
עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, כבר בעת הפוגרומים שנערכו בליל הבדולח ב1938, ההמון הנאצי המוסת התעלל לא רק ביהודים אלא גם בחיות המחמד שלהם. כך אנו מוצאים תאורים כיצד הושלכו אל מותם מקומות גבוהות גם יהודים וגם הכלבים שלהם. ראו למשל התאור הבא מפיו של הקונסול האמריקאי בלייפציג באותה העת (לקוח מספרו של רוני לנדאו The Nazi Holocaust).
באופן רשמי יותר, ב15 מאי 1942, כחצי שנה לפני שהתקבלה ההחלטה הרשמית על השמדת כל יהודי אירופה (הפתרון הסופי), הוציאו הנאצים צו שהורה לכל היהודים (כולל בני זוגם הלא-יהודים) שחיו באותה העת בגרמניה המורחבת למסור לשלטונות את כל חיות המחמד שלהם (כלבים, חתולים וציפורים) בנקודות איסוף מיוחדות שבהן ימיתו אותם. לחלופין, הצו איפשר ליהודים להמית את בעלי החיים בעצמם בפקוח וטרינרי, ולמסור לשלטונות את אישור הוטרינר על כך שהמיתו את כל חיות המחמד שלהם. חשוב להדגיש שהצו אסר על היהודים להציל את חיי חיות המחמד שלהם על ידי מסירתם לחברים או שכנים לא יהודים. בספר Resistance of the Heart (עמ' 175) מצוטטת הילדגרד הנשל, אשתו של מוריץ הנשל שהיה ראש הקהילה היהודית האחרון בברלין, המתארת כיצד בני הזוג הארים של יהודים מתבוללים עמדו בתור כדי להתחנן על חיי חיות המחמד שלהם, אבל ברוב המכריע של המקרים ללא הועיל.
וכך למשל מעיד על הארוע ויקטור קלמפרר, יהודי שחי בגרמניה, ביומנו משנת 1942:
וניצולת השואה הלן לואיס, שחיה באותה עת בצ'כוסלובקיה, מתארת את הארוע כך:
I can still see the old people, the old women, with their little pets-hamsters, canaries, even goldfish-in the trams, holding on to these little creatures, taking them to the collection points with tears streaming down their faces, and trying to say goodbye to their little friends. (Anton Gill. The Journey Back from Hell, An Oral History: Conversations with Concentration Camp.Survivors. New York: William Morrow, 1988: p. 408)
גם בארצות הכבושות שלא סופחו לגרמניה, בוצעו מעת לעת פעולות השמדה של חיות בבעלות יהודית. כך למשל בגטו לודז' נדרשו כל היהודים בעלי הכלבים להביאם לבדיקת כלבת ב22 ביולי 1940, וכל הכלבים שנבדקו באותו היום הושמדו באמתלה של מניעת מגפת כלבת. מכאן ואילך נאסר על יהודי הגטו להחזיק כלבים. כך מתואר הארוע בתמציות בארכיון הגטו:
Because of a rabies epidemic all dogs in the ghetto were destroyed as of July 22. Keeping a dog is forbidden.
בגטו קובנה שבליטא השמדת הכלבים והחתולים נעשתה בצורה אכזרית במיוחד וללא כל אמתלה. הכלבים והחתולים רוכזו באחד מבתי הכנסת ושם נורו, וגופותיהם הושארו להרקב שם במשך מספר חודשים על מנת לבזות את בית הכנסת ולמנוע את השימוש בו, כפי שמתואר במובאה הבאה מיומן הגטו:
וכך מתאר את הארוע עד ראיה:
מתוך עמוד 67 |
מתוך עמוד 310 באותו הספר |
קצין הSS (בדרגה המקבילה לדרגת רב סרן) יוהנס הסברוק ששימש כמפקד מחנה ריכוז, תיאר (בראיון שנערך במרס 1975 בעבור הספר SOLDIERS OF EVIL מאת העיתונאי הישראלי תום שגב) מקרה (או מקרים) שבו במהלך הכשרתו כאיש SS אדם נדרש לירות בכלב שהיה אהוב עליו, או עדיף יותר להרוג אותו באמצעות סכין.
מתוך SOLDIERS OF EVIL עמ' 86 |
It is alleged that after 12 weeks of working closely with a German shepherd, each SS soldier had to break his dog’s neck in front of an officer in order to earn his stripes. Doing so, it was thought, would instill teamwork, discipline, and obedience to the Führer—qualities that were deemed more important than feelings for anything, including animals.